תערוכות

" ולאדימיר: התגעגעתי אליך … ובו בזמן הייתי מאושר. האם זה לא משונה?

אסטראגון (מזועזע) מאושר?

ולאדימיר: אולי אין זו המילה הנכונה.

אסטראגון: ועכשיו?

ולאדימיר: עכשיו? (בעליצות)הנה שוב אתה כאן… (באדישות)הנה שוב שנינו כאן…

בעצבות) הנה שוב אני כאן…

מתוך 'מחכים לגודו', סמואל בקט

אוסף ציורי השמן של מאירה פורת פורש עולם שבו המציאות נמתחת; מתפרקת ונבנית מחדש במופע חזותי עתיר דרמה. הדימויים בעבודותיה נדמים כרגעים מוכרים, אך תחת שכבות הצבע מתגלה מתח מתמיד בין היומיומי לגרוטסקי, בין האינטימי למונומנטלי.

הציורים של פורת מציעים הצצה אל תוך זירה סוערת, בה הדמויות לכודות במעין מחזה תיאטרלי טעון. הן נעות בין אינטראקציות רגשיות רוויות מתח, מעוררות אמפתיה אך גם אי-נחת, חושפות בו זמנית יופי וחוסר הרמוניה. רגעים שנראים כאילו נעקרו מתוך ההווה נטענים באיכות אשלייתית כמעט סוריאליסטית, שבה הגבולות בין דמיון למציאות מיטשטשים. מראה כפולה אינה רק שם התערוכה, אלא גם חוט מקשר בין הדימויים השונים: הכפלה, עיוות ושכפול מבטאים את המתח שבין ראייה ישירה לבין מציאות מרובדת ועמוסת משמעויות.

הגרוטסקי נוכח בעבודות הן דרך הדימויים – גופים הנמתחים ונשברים, מרחבים שנראים חסרי אחיזה – והן דרך השפה החומרית עצמה, בשימוש בשכבות צבע דחוסות ובקומפוזיציות המאתגרות את עין הצופה. לצד הסדרה, ארבע יצירות גדולות בולטות בעוצמתן: קולאז'ים מצוירים, עמוסי פרטים ומשופעים בניגודים צורניים וצבעוניים, יוצרים תחושה של מערבולת חזותית – חלום בהקיץ הנמתח על פני הבד.

התערוכה אינה מציעה קריאה חד-משמעית אלא מרחב פתוח לפרשנות, שבו הצופה משוטט בין הריאלי לבדוי, בין המוכר לזר. היא מזמינה את הצופה לשוטט בין הדימויים, לקרוא בין הקווים והצבעים, ולחוות עולם שבו החומריות של הציור פוגשת את החמקמקות של הדמיון.