תערוכות

יהודית בריקמן מעלה בציוריה שאלות הקשורות בפער שבין המציאות לתפיסת המציאות בשל מגבלות התכונות האנושיות. ציוריה המופשטים ברובם, הם בעלי מגמה קולאז'יסטית, הנובעת מההכרה שאנחנו תופסים את העולם באופן חלקי ומפוזר, רק קטעי אינפורמציה ממה שהחושים והידע המצטבר שלנו מאפשר. התפיסה החלקית שלנו מעוותת במידה רבה, מאחר ואיננו מסוגלים לראות את השלם, והיא כמו פאזל המשתנה כל העת אשר אותו עלינו להרכיב בכל פעם מחדש. הכמיהה לשלמות – להגיע לשורש האמת – נובעת מחוסר הסיפוק הנגרם לנו מההבנה שאין בכוחנו להגיע לשלמות לשורש האמת.

מה שנותר, אם כך, הן פיסות מציאות שאין לדעת אם הן "אמת" או "עיוות" בשל תפישתנו הלקוייה של המציאות ומוגבלות המוח האנושי. לדברי האמנית וברוח תפיסתו של קאנט, אנחנו חושבים דרך הפריזמה של המרחב והזמן המגבילים אותנו, שכן אנו לא יכולים לתפוס את השלמות. אנו אוספים פיסות של אמיתות ובונים מהן את תפיסת העולם שלנו. הסיפורים של החיים שלנו הם פאזל הבנוי מחלקים שאנו יוצרים את הקשרים ביניהם ומנסים להעניק להם קוהרנטיות.

הציורים מורכבים מקטעי "מראות" , שלא תמיד נמצאים באותו מרחב. העין קולטת קטע – תמונה – מהמראה שמולה, ועל מנת לראות מעבר לזה יש צורך לסובב את הראש. או אז כבר לא רואים את התמונה הראשונה, אלא תמונה אחרת, אך המתבונן יודע שזה המשך של הקטע הקודם. עין המתבונן נודדת גם למראות שונים, לא רצופים. לאחר שמציירים לדוגמא, נוף שרואים מבעד לחלון ומסתכלים  לאחר מכן לתוך החדר עצמו נגלה מראה אחר שלא קשור לרצף מראה הנוף. המראה משכפלת קטעי מציאות משתנים וכך גם העין, באותו האופן שבציורים יש קטעי השתקפות שקפאו. הציורים הם אספקלריה המשקפת את פירורי המראות, הזיכרונות והמחשבות, והם מנסים לאגד אותם לשלמות אחת בלתי שלמה.