תערוכות

"התואיל להגיד לי בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?

זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע אמר החתול

לא אכפת לי כל כך לאן אמרה אליס

אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי אמר החתול

בתנאי שאגיע לאנשהו, הוסיפה אליס כהסבר

בטוח שתגיעי, אמר החתול, אם רק תתמידי בהליכה."

(מתוך הרפתקאותיה של אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול)

לעיתים קרובות כשאילן מדר יוצא מביתו וחולף דרך הלובי של הבניין ‒ חלל גנרי משמים ובו מראה ענקית ‒ הוא מתעכב מולה דקה או שתיים ומצלם פורטרט עצמי בטלפון הנייד שלו. בשונה מתצלומי הסלפי המשמיטים לרוב את הרקע, בתצלומים של מדר אפשר לזהות את המקום והזמן. לעיתים רואים מבעד לחלון הלובי שחשוך בחוץ, ולעיתים החצר עם העציצים והגדר החיה מוארת באור יום. חלל המבואה תמיד קצת אפל. בפורטרטים של מדר יש לא מעט הומור עצמי, וברובם הוא נראה מחייך. היום שלו מתחיל בשיטוט בארון הבגדים, ומהרכב התלבושות והגיוון שלהן, אפשר לזהות את האהבה שלו לאסתטיקה, עיצוב ואופנה. אלה היו נקודות הפתיחה של גוף העבודות שלפינו.

התצלומים בתערוכה הם סוג של יומן ויזואלי, המורכב משלושה צירים מרכזיים: הפורטרטים העצמיים בלובי, תצלומים מרחובות תל אביב ודימויים מאירועי התרבות הרבים בעיר שמדר מגיע אליהם. השיטוט מחבר בין שלושת הצירים.

לדבריו של אילן מדר: "אני מזדהה עם האופן שבו וירג'יניה וולף מתארת את השוטטות בעיר במסה 'רדיפת רחובות', כהזדמנות להניח מאחור את הצייתנות ואת ההגדרות הקשיחות, ליהנות מהרגע ולהיות לזמן מה כל דמות שנרצה, נווד, מיסטיקן, מורד או כופר הזועק באמצעות העיר את ספקנותו ואת בדידותו. המשוטט בהשראתו של ולטר בנימין הוא מעין אספן של מראות וחפצים חסרי ערך בעיר: אוסף כל מה שמוצא. הכול חלקי וללא שלמות. נוצר מרחב ביניים הממזג בין העולמות. עבורי השוטטות היא מהות המתקיימת בין המודע למודחק וללא מודע."

הצפייה בתערוכה, אף היא מאפשרת שיטוט, וכך נוצרות שכבות של נקודות מבט על זמן ומקום, על אובייקט וסובייקט.