תערוכות

געגוע הוא אחת הדרכים להיות בקשר נפשי עם מי שאני אוהבת. געגוע הוא חלק משמעותי ממנעד הרגשות שאני חווה: הרגשה של היעדר וחוסר אונים עד כדי תחושה של כאב גוף. במשפחה החיה יחד שנים רבות לעיתים נפרמים חוטים, מתפזרים בעולם ומתחברים בחזרה. תנועה זו של התפזרות וחיבור מעלה אצלי שאלות על החיים עצמם: מה חיברנו? על מה השפענו? מה היה תפקידי בשזירת ובתפירת החוטים של המשפחה? אלה שאלות הנעות מהפרטי לַחברתי: שאלות על הורות, על אינטימיות, על זיכרון משפחתי, על לכידות, על דאגה זה לזה, על לקיחת אחריות בתוך המשפחה, על עידוד ופירגון, הקשבה לחלומות ולשאיפות, על חספוס ופספוס, על דיבור ושיחות, על אדישות ועל שתיקות.

ומה עם הזיקה למקום שבו נולדנו? לעיתים יש צורך להתרחק, להתמודד לבד ולהצליח. מה לוקחים איתנו כשבית הילדות שלנו נארז? במציאות היום-יומית שלי, כשהילדים עזבו את הבית, גיליתי את עולם הצילום, המאפשר לי לצמצם את הגעגוע. אפשר לצלם את המציאות כאן ואפשר לצלם את המציאות שם, ולקחת אותה הביתה איתי.

גוף העבודות המוצג כאן צולם בביתי, בסביבתי הקרובה בתל אביב ובסביבת המגורים של משפחתי בחוץ-לארץ. זהו המשחק של החיים. כמו עם אבני לגו, אפשר להתחבר לתקופה מוגבלת, לבנות מבנה חדש שיישאר כמה שבועות, יתמלא באהבה ובסיוע הדדי. ואז, התקופה נגמרת והלגו מתפרק. כל אבן לגו חוזרת לארצה, לביתה. ושוב אני נשארת עם התצלומים, עם הזיכרונות ועם הגעגוע.