תערוכות

בתערוכת היחיד , "נגוהות", חיה שפס-אבטליון מציגה צילומים העוסקים באור, המהווה את חומר הגלם ביצירתה. הפרויקט כולל שני אופני עבודה: צילום מופשט וצבעוני, שצולם במוזיאון  ישראל, בחלל סגור, בו האור מגיע ממקור שאינו טבעי (בעקבות פלווין II 2021  'בעקבות פלווין III  2021 ,) וצילום בשחור לבן (אסקונה 4#, 2015) הגובל במופשט, שצולם בטבע, ובו מקור האור טבעי.

"בעבודתי אני בוחנת אספקטים של אור, מרחב וזמן. האור משמש לי כחומר של ממש בעולם הדימויים שאני יוצרת. מרבית העבודות נוצרות תוך מפגש עם מיצבי־אור של אמנים אחרים במוזיאונים ובגלריות. אני מצלמת באמצעות צילום ישיר בחשיפה ארוכה, ובשילוב פעולה פיזית של הנעת הגוף והמצלמה במקצבים שונים. כך אני יוצרת דימויים מופשטים, המהווים עקבות של תהליך היצירה שלהם, סוג דימויים זה פותח פתח לראייה דינמית באמצעות המדיום".

"אני מבקרת בחללי תצוגה, בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, ומצלמת בתערוכות שעוסקות באור. אני מתעניינת באמני אור, מצלמת מיצבי אור, פסלי אור, הקרנות וכו'. אני מצלמת בחלל התצוגה, תוך שאני מגיבה לאור בתנועה: גופי זז, במקצבים שונים, תוך כדי צילום. המצלמה נמצאת בחשיפה ארוכה, כך שהיא משמשת אותי גם ככלי לציור, בעזרתו אני מייצרת תנועה עם האור. אני בדרך כלל מצלמת את השתקפות האור, הנובע מהיצירות על קירות החלל וריצפת החלל. ההשתקפות של האור גם תלויה בחומרים מהם עשויים או מצופים הקירות והריצפה. אני מתעניינת בטבעו האופטי של האור, ביכולתו להשתנות באמצעות תנועה ולאורך זמן ואלו מאפשרים לי ליצור ספקטרום של דימויים, מופשטים בעיקרם. עבורי פעולה זו דומה להמשכיות אנרגית האור במחזור החיים בטבע. אני לא עוסקת בדימוים פיגורטיביים, אני מתעניינת בדרגות מופשט שונות ובצבע".

חלל התצוגה בו מצלמת חיה, והאור הבוקע מיצירת האמנות עצמה, הם אלמנטים מרכזיים בעבודת הצילום; החלל הוא מקום ההתרחשות, מקום היצירה, הסטודיו. במהלך אירוע הצילום, גופה של האמנית נע במרחב ומתוך תנועתו מפעיל אפראטוס (מכשיר) בשם מצלמה. לעתים היא מצלמת ישירות את מקור האור בעבודה ולעתים היא מצלמת את השתקפותו של האור על קירות החלל וריצפתו. חיה עובדת עם המצלמה כמכשיר ראיה, המאפשר ללכוד את שהעין, כשלעצמה, מתקשה לראות ולעתים אינה רואה. הצילום מכוון אל מחוץ לטווח הראיה של העין, אלא שבצילום בחשיפה ארוכה, ומתוך תנועת הגוף המצלם בתזוזה, נחשף הבלתי נראה.

האור הוא חומר הגלם בעבודותיה של חיה; הוא משמש, מחד, כמקור החיים של עבודתה, אנרגיה ראשונית ובסיסית, ומאידך גם מהווה 'המשך' ליצירת האמנות אותה היא מצלמת, שכן בעבודותיה היא לוכדת את ה'הילה' של עבודות האמנות עצמן. את חד פעמיותה.

חיה מערבת בעבודותיה התייחסות לאור פנימי – מטאפיזי. היא  עושה שימוש בעבודתה באור מלאכותי; תאורה פלואורסצנטית, תאורה שמוקרנת ממקרן או תאורת מסך. ניתן לזהות מתח בין האור המלאכותי ובין האור הטבעי; אור השמש, אור הירח, אור הנר או אש המדורה. זהו המתח בין הטבעי והחם ובין התעשייתי, הקר והמנוכר. האור המלאכותי חסר את האור הטבעי החם והוא נעדר את ה'אור הפנימי', 'אור היקרות'. חיה מנסה לתפוס בעדשת המצלמה את 'אור היקרות' של יצירת האמנות. את הדבר שנעדר מן האור המלאכותי.

אור מלאכותי

בסדרת הצילומים הצבעוניים בתערוכה צולם מיצב אור של האמן דן פלווין Untitled (to Henri Matisse), 1964   במוזיאון ישראל , ירושלים (2018).

פלווין (1996-1933) השתייך לזרם המינימליסטי, שדגל בפישוט צורה, צבע וקומפוזיציה והתריס כנגד עומק, מורכבות ומשמעות, עד כדי צמצום להצגה של חומר – אובייקט בחלל. המינימליזם חתר לאסתטיקה של צמצום, כחלק בלתי נפרד מן הנטייה אל המופשט, הרוחני והמיסטי, כמעין חיפוש אחר צורה טהורה, אחר האידיאה האפלטונית של המציאות, תוך ניסיון לתפוס את הדבר שמצוי מעבר לחוויה באמצעות החושים.

פלווין החל לפעול בארה"ב בשנות השישים, ונודע בעבודותיו בפסלי אור ומיצבי אור. בעבודתו משנת 1964 Untitled (to Henri Matisse), הציג פלווין ארבע מנורות ניאון, בצבעים שונים, שהוצבו באופן אנכי על קיר. את העבודה הוא הקדיש לצייר הפוביסט האימפרסיוניסט הצרפתי אנרי מאטיס, שציוריו בעיקרם שטוחים ודו ממדיים, וצוירו בפלטת צבעים מצומצמת. הקדשת העבודה למאטיס מצביעה על כך שפלווין ביקש למקם את עצמו בתוך השושלת ההיסטורית של האמנות, ביחס מסוים אל מאטיס, וחושפת את ההתעניינות האמביוולנטית שלו במדיום ובפרקטיקה של הציור, שעבודתו  מבטאת את הזיקה אליה. יצירה זו כוללת ספקטרום של ארבעה צבעים: ורוד, צהוב, כחול וירוק כרפרנס לשימוש של מאטיס בפלטת צבעים מצומצמת. ארבעה צבעים אלו הם הצבעים המרכזים של האור הפלואורצסנטי, בהם נעשה שימוש בשנות השישים בתחום התרבות הפופולארית המסחרית. בכך מצביעה עבודתו על הניגוד בין הציור האוטנטי והנשגב ובין התעשייתי- מסחרי – חומרי הנעדר כל רוח.

עבודתה של חיה מציבה אותה, למעשה, כחוליה השלישית בשרשרת עבודות אמנות אלו; באמצעות צילום האור המשתקף מעבודתו של פלווין, ותוך תנועה של גופה שלה בחלל, היא למעשה לוכדת דבר מה חד פעמי ובלתי נראה מתוך האור המלאכותי בחלל זה, ולמעשה 'גואלת' אותו ומחזירה אותו אל היותו מופע ייחודי וחד פעמי.

על אף שפעולת הצילום היא לכאורה שיעתוק של יצירת אמנות קיימת, הרי שהייחודיות בפעולת צילום האור, המפגש בין גופה, האור בחלל והמצלמה, מייצר, באמצעות פרקטיקה של שיעתוק, דימויים חד פעמיים וייחודיים.

המיצב הצילומי בעקבות פלווין II מורכב מ-52  צילומים צבעוניים בגודל 33*49  ס"מ, התלויים על הקיר במבנה של גריד. לצידם  העבודה – בעקבות פלווין III – מורכבת  מ- 4 צילומים  בגודל 30*150 ס"מ .

עבודות אלו מציגות דימויים אניגמטיים המעוררים לחוויה חושית, צבעונית בעלת אופי מדידטיבי. הדימויים מזכירים צורות אורגניות, קווי מתאר של טבע, גרפי, משטחי צבע מעורבלים, בעלי קימורים, ועיקולים המזכירים תנועה מעגלית של זרימת מים או אוויר, משטחי צבע המייצרים עולם דימויים חם, חוויתי, חושי, צורות מקור בראשיתיות. כל אלו מייצרים אצל הצופה תחושה של אור רך, מלטף, טבעי.

אופן התליה של הדימויים, זה לצד זה, מייצר הקשרים צורניים ביניהם, וכן קומפוזיציות חדשות, המזכירות אסתטיקה של עיצוב גרפי. עולם שבור, מבוקע, לעתים סימטרי. הצבעים השולטים בהם הם גוונים של אדום, כחול, צהוב, כהמשך לבחירת הצבעים הבסיסית של פלווין ולפלטת הצבעים המצומצמת של מאטיס, וכן מזכירים את צבעי היסוד של הבאוהאוס.

יחד עם זאת שהעבודות מהוות פירוש לעבודתו של פלווין, הן גם עומדות בזכות עצמן, בכך שהן הופכות  את 'האור' של יצירת האמנות לדימוי בפני עצמו.

צילום אור הטבע

"כמו בשאר עבודותיי, אני בתנועה עם המצלמה מול אור משתקף, והוא מפעיל אותי לתנועה יחד עם נצנוצי השמש ותנועת המים".

בהמשך לעיסוק באור המלאכותי, בחרה חיה להציג בתערוכה צילום שצילמה בטבע – תוך שימוש בחשיפה ארוכה: הצילום בשחור לבן  (אסקונה 4#, 2015 ) צולם באגם סמוך לעיר אסקונה בשוויץ בשעת צהרים – שיא של אור בוהק ומסמא, בצילום מופיע דימוי תנועה של אור ומים, נצנוצי אור.

בצילום זה מופיע דימוי הנוצר מתוך רצף זמן; פעולת הצילום  האינטואיטיבית של חיה מתעוררת מתוך הרצון ללכוד דימויי אור,  משכי זמן חיים ומהויות. האמנית מתעוררת לתנועה אל מול ריצודי  האור על גבי האגם, באופן היכול להזכיר את 'מחולות' הדבורים אל מול השמש. כתוצאה  מפעולה זו מופיע דימוי מופשט, בעל אופי ערפילי, אשר מורגשת בו תנועה, מקצב ודינמיקה תזזיתית.

דימוי זה יכול להזכיר את האמנות והצילום הפוטודינמי הפוטוריסטי בתחילת המאה -20, אשר הושפעו גם מהאימפרסיוניזם – בעיסוק באור והשפעתו על הסביבה. האמנים הפוטוריסטים חתרו להמיר את ייצוג האובייקט  בייצוג של מהויותיו, הכוללות מהירות ותנועה, בדימוים המופיעים בצילומים הפוטודינמים מופיעות צורות מופשטות, רוטטות, דימוים מתפרקים/נבנים, השתקפויות שונות, אובייקטים מוכפלים תזזיתיים וכו'.

את מופעי התנועה והאור מצאה חיה בפואמה 'זהר' מאת חיים נחמן ביאליק, ממנה גם בחרה את שם התערוכה – נגוהות ( "…וערב רב של נגוהות ..מרבבות גוון וצבע.") הפואמה, אשר נכתבה בשנת 1900, מהווה ביטוי לעולם פנימי, רוחני, ראשוני כמו גם ביטוי ליחס לעולם הטבע. הפואמה עוסקת באופן מיוחד בדימוי הטבע המתעורר ובתיאורי אור שונים, וכוללת רמזים לחלום, מצב מדיטטיבי, אקסטזה נפשית, מעין חיזיון.

" ובים די-נור זה ובשבלת הזהר / צללתי גם-אני ואספוג ים אורים, / ואצא פי-שבעה מזקק ומטהר".

חיה עוסקת בפרויקט זה  בחוויה נפשית אישית ואינטימית והיא רואה בצילום אור,  בתנועה ובעולם הדימויים העולה ממנו, מקבילה לפואמה של ביאליק.

בספרו של גיא פרל 'הדבורים של הבלתי נראה' (רסלינג 2021) מחבר הכותב בין השירה ויצירת האמנות ומגדירם כמרחבים פואטיים – טרנספורמטיביים, בהמשך לדבריו אני מוסיף, פעולת הצילום של חיה מהווה מרחב הממזג את הפנימי-נפשי ואת החיצוני- נשגב לאחד .

אורי דרומר, אוצר וחוקר תרבות

2021