תערוכות

בתערוכה נופים הם לפעמים אסף רודריגז, צייר ריאליסטי, מביט במבט מתמשך אל הנוף הנשקף מחיי היום-יום שלו בקיבוץ מגידו. זה נוף ישראלי מובהק: שדות מעובדים, חלקות חקלאיות, עצים כסמני דרך וקו אופק פתוח. הנוף, שהוא רואה מן הסטודיו, נטען בציוריו במשמעות אישית וקולקטיבית כאחת.

כריאליסט, רודריגז מחויב להתבוננות ישירה: לאידיאל של דיוק, של אור נכון ושל יחס נאמן בין צבע למרחב. אך הריאליזם שלו איננו תיעודי בלבד, הוא מבקש לחשוף את המטען הרגשי הטמון במראה המוכר. השדות החרושים, שורות האקליפטוסים והעצים הבודדים  מתפקדים לא רק כמרכיבים קומפוזיציוניים, אלא כסמלים של זמן, של חקלאות עברית ושל אתוס קיבוצי שהשתנה עם השנים. הציור הריאליסטי מאפשר לו לעכב את המבט: להבחין בגוונים של אור ישראלי חד, במעברים הדקים בין ירוק לחום ובין עונה לעונה. פעולת הציור מקבילה במידה רבה לפעולת החריש. בניית שכבות צבע כעיבוד אדמה, עבודה איטית ומתמשכת המבקשת להעמיק במקום להאיץ.

שם התערוכה, נופים הם לפעמים…, מותיר משפט פתוח. הנוף בציוריו של רודריגז הוא לפעמים בית, לפעמים זיכרון, לפעמים געגוע לימים שבהם האדמה והקהילה נתפסו כשלמות אחת. בתוך מציאות ישראלית משתנה, הנוף הכפרי מקבל ממד כמעט ארכיוני. מעין עדות למרחב שהיה ואולי הולך ונעלם. כך הופך המבט הריאליסטי של רודריגז למעשה של שימור: לא רק של מראה חיצוני, אלא של תחושה. הנוף איננו רק חוץ הנשקף מן החלון, הוא מרחב פנימי, תודעתי. הנוף הוא לפעמים מקום ולעיתים מצב נפשי.