תערוכות

הציורים בתערוכה החדשה של סאלח אלקרא מתקיימים בתחום שבין הפיגורטיבי למופשט. הם אינם מבקשים לשחזר מציאות, אלא חותרים לעורר בצופה חוויה רגשית. אף על פי ששפת ההפשטה שלהם מתאפיינת בסימבוליות רבה, נקודת הראשית שממנה הם בוקעים נטועה בשפה שלהקו, הכתם, הצורה והצבע. אלה ציורים ברובם הגדול מונוכרומטיים, העשויים בשפה אסתטית, אמנותית במובהק, ואוצרים ידע כמוס על העולם.

בסטודיו קורמים רעיונותיו עור וגידים, צבע, השראה ואווירה. כאשר הם קמים לחיים חודרים לתוכם רכיבים מתוך חייו של האמן, לצד צורות ואסוציאציות שמקורן במלאכת הציור. כך עולים על הבד המראות המרהיבים של  הנופים בוריאציות שונות בשפע של גווני הקשת. המציאות החדשה המתהווה ביצירות אלה קוראת דרור לצורות השונות, בעוד היוצר שלהם שומר על כתב יד אופייני המייחד את יצירתו, ומשמש לו ככלי ביטוי עצמי בלתי אמצעי.

ציוריו של אלקרא מתארים את סביבתו הטבעית, ואת הר הכרמל ממקום מגוריו בדליית אל כרמל. הפריחות היפות לצד השריפות הגדולות, ובמיוחד הפריחות החדשות לאחר שהכרמל השתקם מהשריפות. אלקרא מספר כי אחרי שהאדמה נחשפה לשמש, שהיא לא זכתה להיחשף אליה עשרות שנים, לפתע הופיעו פריחות שלא נראו קודם לכן. הדימויים המרומזים הניבטים מציוריו של בתים, דלתות, חלונות, קירות, עצים, חורשות, גגות, אדניות מצויירים בהפשטה כשתנועת הרוח שולטת בהם. העציץ הוא מוטיב חוזר ביצירתו, מקורו בילדותו בעקבות דאגתה הרבה שלאימו לעציצים בבית. היא נהגה לשאול אותו שוב ושוב האם השקה אותם וביקשה ממנו לא להרחיקם זה מזה, מאחר והם אוהבים להיות ביחד.