תערוכות

"חתונה אלגורית (1906)" , הוא מתווה לשטיח שצייר אפרים משה ליליאן עבור בית המלאכה לשטיחים של בצלאל. הוא נוצר כהכנה לשטיח קיר שנועד לשמש כמתנה לרגל יובל לנישואיו של דוד וולפסון, נשיא הקונגרס הציוני העולמי. המתווה הוא טריפטיך שבמרכזו טקס כלולות, מימין מתוארת ה'גלות'– עם דמות הנביא ירמיהו, מבשר החורבן והיציאה לגלות בבל ומשמאל – ה'גאולה'.
בשנתיים האחרונות עובדת עומר על סדרת רקמות המתייחסות ליצירות קנוניות מתולדות האמנות, אותן היא רוקמת עם אינטרפרטציה עכשווית, פמיניסטית, הומוריסטית ולא פעם מתריסה וביקורתית. עומר שהוקסמה מן הצבעוניות המרהיבה, הקומפוזיציה, וההקשרים ההיסטורים-תרבותיים הסימבוליים של המתווה הציורי של ליליאן, יצרה אינטרפטציה משלה ליצירה.
האלגוריה ביצירה של ליליאן מתארת חתונה בין ישראל והציונות. במרכזה ניבטים חתן וכלה כזוג מלכותי: הוא – שילוב בין דמותו של תגלת-פלאסר כפי שנמצאה בחפירות באשור ובין דמויותיהם של תאודור הרצל ודוד וולפסון עצמו, האישה מהווה ייצוג של "בת ישראל". משני עבריהם עבדים האוחזים במוטות החופה. באוסף מוזיאון ישראל בו נמצאת העבודה מצויין כי "טקס הכלולות מסמל את הזיווג בין "הציונות" ל"עם ישראל", והציור כולו את הזיקה הישירה בין תקופת היותו של עם ישראל אומה חופשית וריבונית במזרח הקדום ובין רגע הגאולה הציונית בהווה".
עומר ביצירתה רואה באלגוריה חתונה היא בין בת ישראל והנאורות. עומר פורעת את הסדר והייצוגים המקוריים, במקום את דמותו של ירמיהו מימין, המסמלת את ה'גלות', בעבודה המקורית של ליליאן – רקמה את דמותה של מרים הנביאה מחוללת עם התוף. הכלה של עומר בהריון מתקדם, אינה לבושה לבן בתולי כנהוג אלא בשמלה פרחונית, ואילו החתן, דווקא הוא לבוש לבן, סמל לבתוליות הפנמת השוויון בין המינים . האוחזים בחופה הם ארבעה טרנסג'נדרים. משמאל רקמה ציפור, דימוי המלווה את נולי עומר כל חייה- סמל לחופש.
הרצון בימים אלו שלאחר הקורונה לפרוץ את המרחב הסגור ו/או הווירטואלי ולמצוא דרכים להראות אמנות ולצרוך אמנות במרחב הציבורי , הביא לרעיון הפקת הדפס גדול מימדים של הריקמה, המתפרס על פני 6 מטר שיוצג בחזית המזרחית של בניין בית האמנים בתל אביב במהלך החודשים הקרובים.