תערוכות

עבור סמירה והבי, מלאכת הצילום נובעת מן הצורך והעניין שלה לתיעוד ולצילום ישיר,
תיעוד רגעים, רגעים ספונטאניים, טבעיים, תיעוד אינטימי בשחור לבן.
הטריטוריה המצולמת היא נשית, ובה נשות הקהילה הדרוזית לה היא משתייכת. בסצנות המתועדות כולן בשחור לבן, מוצגות נשים וילדות במרחב החיים הביתי, בכפר מגוריה וסביבותיו ובאתרי עלייה לרגל קדושים לעדה הדרוזית. המחוזות הללו מעניינים אותה, מרתקים את מבטה וחושפים מצילום לצילום את המרחב הלוקאלי והפואטי המעסיק אותה.
והבי, מעידה על עצמה כי מודעת לעובדה שהיא נמצאת בחברת נשים אך ורק מכוח
קודי החברה המקובלים בחברתה, ומנקודת מוצא זו היא ממשיכה לחקור את מעמדה
של האישה הדרוזית בחברה, ולמעשה באופן זה היא חוקרת ומנסה להבין את מעמדה
שלה באותה חברה. "בעצם המצלמה היא איבר חשוב בגופי ובנשמתי, היא מדברת, היא רואה והיא שומעת מרגישה ומתעדת", אומרת והבי. והבי ממקמת עצמה במיקום כפול; נקודת מבט שהיא מכוונת אל נשואות צילומיה מחד ומאידך היא עצמה, חלק מהמקום, "עין אוטנטית" אינטימית וקרובה להן, היא חלק מהן, חלק מהמקום ומהנוף. מרבית תצלומיה הם בשחור לבן, ועבורה היא אומרת "זה לעטוף את התמונה בכל הצבעים".
בתערוכה מוצג תיעוד צילומי של והבי העוקב אחר הכרוניקה של הקיום הנשי, של הוויה קהילתית נשית. לצד תיאורי הוויה קבוצתית, והבי מפנה מבטה ומתמקדת גם בצילומי דיוקנאות יחיד. אישה בחדר עומדת להתעטף בכיסוי ראש לבן ואור טבעי הנכנס מהחלון מאיר אותה באור "ורמירי " כהילה. בצילום אחר, אישה מבוגרת בלבוש מסורתי יושבת לבדה על הקרקע בכרם זיתים, ספק נחה, ספק אוכלת. והבי מייצרת מרחב אוטונומי – חילוני – גם הראשונה וגם השנייה, מרוכזות במחוות יום יומיות, פרטיות שדרך מצלמתה של והבי, גם למחוות אלו, מואצלת
תחושה שהמתבונן צופה בטקס של היום יומי. בתערוכה זו הצופה מוזמן להביט ולהכיר אל תוך חלל אינטימי חילוני מחד לצד פרקטיקות טקסיות של העדה, כולם מצולמים דרך עיניה מלאות האמפטיה, הרכות של והבי, המצליחה להעביר בעידון, חוכמה ויופי רב את כל אלה.