תערוכות

מירה צדר מציגה עבודות גדולות לצד עבודות קטנות יותר, לכולן מכנה משותף. המכנה הוא העולם בתוכו מירה יוצרת: היא עובדת מתוך מודעות לשפה שבה היא מדברת ולעולם שעליו היא מדברת – עולם האמנות הפלסטית, שלו חוקים משלו ושפה משלו. על אף שמקורות ההשראה הפנימיים והרגשיים נובעים מהעולם הממשי, מקור ההשראה החיצוני, הדרך שבה צדר מגישה את התכנים, באה מהאמנות עצמה ומהחוקיות של האמנות ולא של הטבע. מה שאפשר לכנות במילים אחרות שפת האמנות באופן כללי ובפרט, במקרה שלה, שפת הציור והדו-מימד.

מפעים כל פעם מחדש להיווכח כמה וריאציות ניתן להשיג מהכלים של שפת האמנות. מירה צדר חוזרת שוב ושוב ובודקת את הקו הבסיסי הראשוני, שאיתו הכל נבנה. היא בודקת את העובי שלו, השבירות שלו, המעידות שלו, המהירות שבו היא מניחה אותו והצורות שהוא יוצר. היא בודקת אותו בצבע כזה או בצבע אחר, שקוף או אטום, אינסוף של בדיקות באינסוף של וריאציות.

החומרים שאיתם היא עובדת – בעבודות הגדולות – הם צבעי שמן וגרפית ובקטנות יותר דיו וקולאז׳. בתוך החוקיות של השפה מצמצמת את עצמה עוד יותר ואינה משתמשת בכל האפשרויות העומדות לפניה. הכוח של צמצום האמצעים, הוא זה המעניק את העוצמה לעבודות שלה והוא זה המאפשר קריאה מורכבת.

מירה צדר רושמת/מניחה משיכות מכחול, עם היד שלה היוצרת את הקווים. קו הוא לא רק קו, קו הוא כתב יד, קו שנעשה על ידי יד אנושית מבטא הרבה יותר מהמקום שהוא תופס בחלל. הקשר בין הפנים לחוץ מבוטא היטב על ידי הקו. הקו של מירה מטייל על המצע , הוא מסתובב לו, מחליט את הכיוון שהוא רוצה ללכת בו ויוצר דגם של צורות. קווים מטיילים בגוונים ובצבעים שונים, בשקיפויות שונות ויוצרים פאטרן פתוח על המצע. פיתולי הקווים יוצרים קומפוזיציה שאין בה מוקד מסויים, אלא הם אול-אובר, בלתי נגמרים. כאילו זה פרגמנט מהיקום כולו, ואין (כאילו) להפרידו, לחתוך אותו החוצה, לבודדו ולהפוך אותו לאובייקט עצמאי.

בעבודות הגדולות יש תחושה פיזית של כל טווח התנועה של הזרוע שלה, כסוג של אמנות גוף, כאקשן פיינטינג, המזכיר את אסכולת ניו יורק (המהווה לגביה מקור השראה). עצם הפעולה היא מעין טקס, טקס שיש בו אלמנט של ריפוי, דרך החזרתיות שלו והסיזיפיות של הנסיון ליצור שוב ושוב את אותו הקו, אותו הפיתול כמדמה מבוך שלא ניתן לצאת ממנו .

מירה רושמת וגם מוחקת, כשכל התהליך משתקף לפנינו, גם המחיקה. היא עוצרת את הרישום בזמן שנראה לה נכון, הנקודה המדויקת של מספר השכבות שנראה לה נכון. תמיד נשאר אויר וחלל, תמיד אפשר לנשום.

על אף ההפשטה ברוב העבודות, בסדרת העבודות הקטנות ניתן להבחין בצורת הראש, ובעיניים המופיעים באופן מצוייר או כקולאז׳. המוח והראש הם שני דימויים המעסיקים את מירה לאורך שנים רבות ובתערוכה זו זה בא לידי ביטוי באופן מרוכז.