תערוכות

ציוריו של שיקו כץ מציעים מרחב חמקמק. שהוא למעשה הרבה יותר ממרחב אחד, יש בו ריבוי מרחבים שלכל אחד מהם היגיון משלו, ההתנגשויות שלו עם המרחבים האחרים, השכנים לו, הם עיקר התפיסה המרחבית של הציורים. מרחבים אלה מתחזים לעיתים לדפוסים גיאומטריים רפטיטיביים, הנעים על עבר המוכר והקונקרטי וחוזרים ומתפזרים אל תוך המרחבים האחרים בתוך הציור.

בציוריו העכשוויים נוצא תצריף רב מימדי מתעתע ששורשיו נטועים אי שם בפורמליזם המושגי, או במינימליזם הגיאומטרי ובמקביל מציעים קריאה חדשה של מרחב: כזה שהוא קונקרטי, שניתן לזהות בו ארכיטקטורה או כזה שהוא אסתטי, הנהנה מעצם קיומה של הווריאציה. ואכן הווריאציה בציורים חורגת מגבולות הציור הבודד ועוברת אל ציורים נוספים, כסדרה של ציורים, היוצרים הקשר חדש.

במהלך העבודה נוצרות שכבות זו על גבי זו, כל שכבה אוצרת את סודות השכבה שמתחתיה, סודות שהיו גלויים במהלך העבודה ונשארו כמוסים עם סיומה.