תערוכות

בגיל שלוש עשרה איבדתי בפתאומיות את אבא שלי אחרי שלקה בהתקף לב.

ארבעים שנה מאוחר יותר הרגשתי שהגיעה העת לחקור את חווית היתמות.

פרסמתי בפייסבוק  פוסט קצר שמזמין יתומים אחרים שאיבדו בתקופת ילדותם אב או אם, לשוחח איתי ולהצטלם צילום פורטרט בסטודיו.

שוחחתי בטלפון עם  כ-שלושים  גברים ונשים שענו לפנייתי ומתוכם בחרתי את הנבחרת שלי: שמונה יתומים ויתומות שלהפתעתי ולשמחתי התמסרו אליי ולתהליך הצילום. הם שיתפו בכנות רבה בסיפור היתמות שלהם, בתחושות, במחשבות והיוו עבורי מראה. בשיחות איתם גיליתי אצלי חוויית יתמות ותחושות שלפני כן לא הייתי מודעת להן.

הצטלמתי גם אני. כשצילמתי והצטלמתי, עיבדתי את חווית השכול שלי. התעמתי עם השדים שלי, התבוננתי בסדק שנפער בתוכי מאז מות אבי.

ביקשתי מחבריי היתומים  להביא תמונת ילדות עם ההורה שאיבדו ולהתלבש באופן דומה בעבור שחזור הימים ההם, הימים שלפני.

בפורטרטים שצילמתי בסטודיו ניסיתי ללכוד רגע קצר שמציג את הימים שאחרי.

פסיפס של צילומי פורטרט, צילומי ילדות עם ההורה שאיננו, ציטוטים נבחרים משיחות שקיימתי עם המצולמים, משתלבים אלה באלה ויחד מספרים את הסיפור שלי, את הסיפור שלנו.

האובדן של ההורה שינה אותנו לתמיד ובמידה מסוימת, אף שינה את האופי שלנו ואת מסלול חיינו.

כל אחד ואחת מאתנו חווה וחוותה את מות האב או האם בגיל שונה, בנסיבות שונות – מחלה, תאונה, התאבדות.

ולמרות זאת כולנו דומים – יתום מבין יתום.