תערוכות

סדרת הציורים החדשה של האמנית הותיקה, חניתה בן ז'נו, שרק מקצתה מוצגת בתערוכה, נעשתה בין 2017–2023.
בסדרה זו חוזרת בן ז'נו לצייר, לאחר תקופה ארוכה שבה יצרה בעיקר בחפצי רדי-מייד מטופלים.

הציור היה תמיד מסד ונקודת מוצא להחלטות האמנותיות ולמחוות,  לכן החזרה במלואה אל כן הציור ואל הקנבס
בסדרת העבודות החדשה וההתכה של תכנים פוליטיים פמיניסטיים הבוערים בנפשה עם מסורת הציור ותולדותיו
אינן מפתיעות, ויש לראותן כפרק נוסף בעשייתה האמנותית הפמיניסטית ובעיסוקה בזהותה כאישה יוצרת.

בסדרה זו  בן ז'נו מנסחת כתב אשמה חריף נגד האדישות הממסדית והתרבותית אל מול האלימות המגדרית,
הגואה בחסות הממסד החברתי, התרבותי והפוליטי. העבודה על הסדרה החלה אמנם ב-2017, אך חלק ניכר מהעבודות
בכלל ובמיוחד אלו המוצגות בתערוכה נעשו בתקופת הסגרים שזימנה מגפת הקורונה ולאחריה.
מחשבותיה של בן ז'נו באותם ימים נדדו אל מה שמתרחש מאחורי הדלתות הסגורות והחלונות המוגפים
בביתן של הנשים שנשקפה סכנה לחייהן בתקופה שברירית ועמומה זו, והן נעולות בבתיהן, מופקרות לגורלן.
בתקשורת אוזכרה מעת לעת תופעת האלימות המגדרית בהקשר של המציאות החדשה שנוצרה, אך זו הייתה
בגדר תוספת משנית, כמעט זניחה, לעיסוק הבלתי פוסק ולא פעם הספקולטיבי במגפה עצמה.
דווקא מידע נחבא זה לכד את תשומת ליבה של בן ז'נו ולא הרפה. דמויות נשיות אניגמטיות, מצוירות בסכמטיות
ובהפשטה, החלו להציף את בדי הציור באינטנסיביות ובאקספרסיביות, כסימן איקונוגרפי שאינו מתמסר למבט הפטריארכלי.
דימוי שחוסם וסוגר את המבט אל הגוף בניסיון לחלץ ממנו רמז של "יופי נשי" או פתיינות. לעיתים הדמויות
מופיעות מחוקות – צלליות אניגמטיות חמקמקות המעלות על הדעת רוחות רפאים שעלו מן האוב.

לדברי בן ז'נו, התיאור האנונימי והגנרי מאפשר "לכל אישה להזדהות עם כל אחת מהנשים האלה",
מאחר שאף אחת בשום מקום אינה באמת מוגנת, ומעל כולן, מעצם היותן נשים, מרחפת סכנה תמידית של אלימות מגדרית.