תערוכות

בהשתתפות האמנים: אורית אדר בכר | אמנון בן עמי | אילן ברוך | יגאל גבזה | נעם דרור

גיא זגורסקי | תמר לצמן | מירית צ'רוינסקי | אורה ראובן

במשחק הילדים המוכר 'חי צומח דומם' מוטלת על המשתתף מלאכת ההפרדה בין המדורים השונים.

ביניהן ההבחנה הברורה, כביכול, בין החי, הצומח והדומם. תערוכה זו בוחנת את קווי התפר ואת השיוך לקטגוריות השונות.

אמנון בן עמי מצייר בשמן על נייר, בישירות ובפשטות, דימויים הלקוחים הן מהסביבה היום-יומית המוכרת לנו, והן מתולדות האמנות (תפוחים, סזאן). הציורים נשענים על חשיבה מושגית וצמצום צורני, וצומחים מתוך הריק.

על התפר שבין קודש לחול, מציג יגאל גבזה את סדרת הצילומים 'חג המולד של גברת יאשה'.

בחירתו למלא את הפריים בדוממים בעלי חשיבות דתית-פולחנית (לחם הקודש, המפית המגוהצת, הפרחים המלאכותיים) מזמינה אותנו להכרות אינטימית עם גברת יאשה, המטפלת הפולניה-נוצריה של אימו. גבזה משחק עם גווניו ומרקמיו של הלבן החגיגי, ומציע התבוננות לתוך מורכבות הפרט על משמעויותיו הדתיות.

כחלק מהפרויקט 'דבקה נפשי אחריך', בו מתחקה תמר לצמן אחר המלחין היהודי-פולני, חנוך קון,  היא מציגה את הצילום '1966'. בצילום מוצבת ערימת ספרים, המאגדים בתוכם כתבי עיתונות וחלק מהארכיון של מנשה רבינא -מלחין, חוקר ומבקר מוסיקה, אשר התרועע עם קון, בביקורו בארץ.

במבט קרוב נבחין בלשון הדף המבצבצת, ספק אם באופן אקראי, ספק מכוון, עליה מודפסות המילים; 'לא הייתה  יעוד חיי'. משפט זה משנה את אופן ההתבוננות, התוכן יוצא מהקשרו הארכיוני ומערים על הצופה. לצמן משחקת בין הגלוי והנסתר, וגם את מה שבוחרת לגלות בצילום, משאירה אניגמטי.

מירית צ'רוינסקי  פורשת דיפטיך מתוך אסופה של ניירות הכרוכים בעבודת יד. היא תולשת את ה'צמחיה' מתוך ספרי תולדות האמנות, צמחיה שהיא בבחינת יופי בלתי מושג, שאינו חלק מהנוף המקומי, ומטמיעה אותה בתוך מרחבים של ציור מופשט.

גיא זגורסקי מניח כדורי בדולח בראש עמודי עץ, עמודים אשר נוכחותם האנכית מזכירה את ההתפתחות הצורנית של פסלי הטוטם מחד, ומאידך, את הנוכחות והיציבות של פסליו של ברנקוזי.

כדורי הבדולח מזמנים אותנו אל עולמות הנסתר, אך איכותו החומרית של הבדולח יוצרת פעולה הפוכה  – בה משתקף הגלוי (הנראה לעין).

פעולה דומה של השתקפות, מתגלה באמצעות השימוש של נועם דרור, ברדיד האלומיניום כמצע לעבודותיו. נסיונותיו לבנות מערכת של צלילים, אותיות והברות ממקמים את השפה במרכז.

דרור מפרק את השפה למרכיבים חזותיים, המנסים לייצר סדר בתוך מבנים של כאוס.

בדומה לדרור, גם אילן ברוך, משתמש במצע מתכתי של 'רדי מייד'. על גבי פגזים ממלחמות ישראל, מצייר ברוך את נופי ירושלים ומוטיבים של צומח וחי. הפגזים מונחים על שטיח תפילה – ירושלים כמושא להתבוננות של 360 מעלות בתוך מציאות מורכבת.

הכדים מהמשתלה הסמוכה לביתה של אורה ראובן, חוגגים את תרבות הגוף, במחווה לכדים מיוון. דימויי הגברים בתנוחות ספורטיביות, הופכים לגרסה בת זממנו, של תרבות הגוף והאדרתו.

ראובן מתבוננת על גבריות עכשווית, דרך מסכי המחשב, ומצביעה כי אידיאל הגוף הגברי לא התרחק ממקורותיו.

הצילום 'פייטה' הוא מחווה של אורית אדר בכר לאמן דוד גנתון. באמצעים מינימליסטים, שני כיסאות ודמותו הדוממת של גנתון, מביימת אדר בכר פייטה, בה גנתון מגלם בו זמנית, את דמותו של הבן ואת דמותו של האב. הצילום לוכד את המתח שבין הממשי לבין ההעדר.