תערוכות

הציורים בתערוכה מציגים עוברי אורח אנונימיים, מקרים והתרחשויות חברתיות אקראיות.
הפרטים מוצגים בצורה מקרית, מונוטונית; הם דומים זה לזה ואין בהם ייחוד. אבל דווקא הרגיל,
הנורמלי והיומיומי, הרגע החד-פעמי, הופך לעיתים למרתק ולמושך. כך, למשל, אחד הציורים
מתעד רגע נתון בתחנת רכבת – קבוצה מקרית של אנשים, שתוחלף בעוד כמה רגעים בקבוצה אנונימית אחרת.
אין הבדל גדול בהתרחשות בין הקבוצות השונות. בציורים אחרים אנשים ממתינים בתור לכניסה לגלריה,
או להופעה של להקת "האבנים המתגלגלות".

מוריס בלאנשו כתב: "היומיום הוא התנועה שבאמצעותה מתקיים הפרט, בבלי דעת לכאורה, באנונימיות אנושית.
ביומיום אנו חסרי שם, בעלי קורטוב של מציאות אישית, כמעט חסרי-פנים, ממש כשם שאנו נעדרים הגדרה חברתית,
שתקיים או תחבוק אותנו… היומיום אינו מצוי במקומות המגורים שלנו, ואף לא במשרדים או בכנסיות או בספריות או במוזיאונים.
אם הוא מצוי במקום כלשהו, הרי זה ברחוב".

ברקע קבוצת האנשים המקרית בציורים נמצאים תמיד פריטי תפאורה יומיומיים:
כרזות רחוב, מסכי וידיאו, שילוט רחוב. הם אינם קשורים לעובר האורח המקרי החולף לידם,
והם משתנים בהתאם לסיטואציה ומחזקים את אקראיות הקיום היומיומי ברחוב.
למרות האנונימיות המשטחת ומאחדת את הדמויות במבט מרחוק, כאשר מתקרבים לציור אפשר להבחין בפרטים רבים,
שמבדילים כל דמות מרעותה; אפשר לחוש ביחסים בין הדמויות: לעיתים אלה הם בני זוג, לעיתים חברים בקבוצה.
המבט מקרוב חושף פרטי לבוש מעניינים ותנועות המייחדות את הדמויות.

הציור מבקש ללכוד את הרגע החולף של עוברי האורח האנונימיים במרחב הציבורי.
לעיתים הם מתגבשים לכדי קבוצה מקרית בעלת אינטרס משותף, אבל מרביתם פועלים בניכור לסביבתם,
מתוך היררכיה פנימית, שנקבעת לפי מיקומם בתור, סדר הגעתם וכדומה.
"האנשים  נבדלים זה מזה בגילם ובמעמדם, ולרוב הם אינם מדברים זה עם זה. הם פשוט מתקיימים זה לצד זה בריבוי בדידויות"
כתב זאן-פול סארטר. שלא כמו בצילום, בציורים ניכר מגע המכחול, והכתמיות הצבעונית הופכת לדמות או לחפץ באמצעות
מבטו של הצופה המיומן. בחלקים מהרקע משיחות מכחול רחבות ולא מדויקות מעניקות לציורים את אופיים החופשי.

אוצר: אריה ברקוביץ