תערוכות

תערוכתו הקודמת של איצו רימר התקיימה במרץ 2020 בבית הלבן, גלריה קטנה במבנה מבודד בשדות בין הקיבוצים ניר עוז ונירים. מגפת הקורונה החלה להתפשט, בארץ הוטלו מגבלות שונות, והייתה תחושה של כניסה למצב מיוחד, מעין מצב חירום. הביקור בתערוכה איפשר, לפחות מבחינת המיקום, נתק מהמגפה ומהחששות שהתלוו אליה. היה כאן אזור של שלווה, רוגע ויופי.

כעת נפתחת תערוכתו החדשה של איצו רימר בבית האמנים ברחוב אלחריזי בתל אביב, והדברים מאד שונים. קיבוץ ניר עוז, בו איצו היה חבר בנעוריו, ואתו הוא שומר על קשר לאורך כל השנים, נפגע קשה, כנראה יותר מכל קיבוץ אחר. רבים מחבריו של איצו ובני משפחתם נרצחו, נפגעו או נחטפו. האזור הפך לשטח צבאי סגור ללא תושבים, אפוף בקולות ירי ופיצוצים מאזורי הלחימה.

התערוכה לא עוסקת בצורה מפורשת בניר עוז, להבדיל מחלק גדול מציורי הנוף שאיצו צייר במשך השנים. למרות זאת, היצירות המוצגות בה רלוואנטיות בצורה טורדת מנוחה. חשוב להדגיש שהתערוכה אינה תגובה לאירועים. העבודות נוצרו כחלק ממהלך אמנותי מתמשך, בחמש עשרה השנים האחרונות, וגם התערוכה שתוכננה כבר זמן מה, הייתה אמורה להיפתח בתשעה עשר באוקטובר. השינוי העיקרי לאור המצב, היה דחייה של מועד הפתיחה של התערוכה וויתור על פתיחה חגיגית.

למרות שהציורים אינם בשום צורה תגובה למלחמה, קיימים קשרים מצמררים בין העבודות לאירועי ה-7.10 ולמלחמה שמתנהלת כעת. העבודות גדולות הפורמט מציגות דמויות קמאיות, מאיימות, שדומות לבני אדם או לאלילים קדומים מציורי הסלע בהר הנגב. הצבעים השולטים הם השחור של הזפת, המשמשת את רימר כחומר מצע בהרבה מהציורים, והאדום שמופיע בבירור כרמז לדם. אולי זה דם של פציעה אלימה או אולי דם של קורבן לאל זועם כלשהו.

הציורים גם משלבים כתב עברי קדום שמתייחס למוצג וקושר אותו לסביבה הגאוגרפית, ההיסטורית והתרבותית שלנו. יש כאן דמויות הממוקמות ב"ארץ אוכלת יושביה". הן ספק קורבנות של הארץ וספק מחוללי הפגיעה ביושביה.

יהיה תפקידם אשר יהיה, הם קיימים במרחב עתיר מיסטיקה וסימבוליקה דתית. גם אם המשפטים בציורים הם ציטוטים מן המקרא, הדתיות המוצגת בהם היא יותר בבחינת ביקורת של רימר על הקשר בין משמעותם לבין הפרקטיקה של מימושה בימינו, על ידי הזרמים הדתיים השונים. הם בבחינת התייחסות למהות המקום כזירה להתנגשויות בין אמונות וכוחות מיסטיים, המתקיימות בין הקבוצות הקיימות, גם כיום.

המתבונן בציורים חווה אי נוחות. הם יצירות עכשוויות שמציגות דמויות עתיקות, מעין ארכיטיפים שחבויים עמוק בנפש גם של מי שחי במאה ה-21 עתירת הטכנולוגיות. הן מעוררות תחושות של התפעלות יחד עם דחייה, ואולי אף מידה של פחד. בימים אלה, ובפרט כאשר ממקמים אותם בהקשר של מערב הנגב והאירועים האחרונים, התחושות העמומות מקבלות משמעות אקטואלית. מובא כאן רובד עמוק, לרוב חבוי, של חוויית קיום. הוא מוצג במרכז תל אביב שתושביה עשויים לפגוש את התחושות ונגזרותיהן ב"חיים עצמם", מחוץ לתערוכה. זו נותנת מקום למפגש עם החוויות ברובד אחר ואולי יוצרת זירה לעיבוד שלהן באמצעות ההתבוננות ביצירות.

יואכים מאיר