תערוכות

התערוכה קַטַאבָּסִיס מציגה סדרת עבודות פחם, שיצרה קרן גרינבלט במהלך השנתיים האחרונות. הסדרה כמו נולדה מעצמה ויצרה שפה חזותית, המעבירה בעל כורחה את הכאב האישי והקולקטיבי, את השבר והטלטלה אל מול המציאות. הדימויים המופיעים בעבודות הבליחו על פני הנייר: חזיונות מנטליים, רשמים פנימיים וזיכרונות שאינם מתגבשים לכדי נרטיב סגור, אלא נותרים פרומים ופתוחים לפרשנות הצופה.

כל ציור נולד מתוך תנועת יד רחבה, המתווה את הקו הרישומי, שמתוכו מגיחים, כמעט מעצמם, הקומפוזיציה, הנוף הציורי והדמויות שבתוכו. הדמויות ביצירות ספק־אנושיות, ספק־חייתיות או דֶמוניות; והן מתפקדות כישויות מיתולוגיות או אלגוריות. חלק מהעבודות שואבות השראה מתולדות האמנות, כדוגמת פבלו פיקאסו, מרינו מריני וניקולא פוסן, ולעיתים ישירות מן הדמיון. העבודות אינן מבקשות לספר סיפור אחד סגור, אלא לבטא חוויה רגשית: חרדה קיומית והורית, חוויה של אבל וחוסר אונים.

מוטיבים חוזרים ודימויים טעונים במשמעויות רב־שכבתיות פוקדים את הציורים. אחת הדמויות החוזרות היא דמות האם, משל הייתה ארכיטיפ "האם הגדולה". האם מגלמת בעת ובעונה אחת את כאבה האישי של האמנית ואת החרדה האוניברסלית של אימהות באשר הן, הנושאות את דאגתן כמשא קיומי עתיק. גם דמות החלילן – דמות מפתה הלקוחה מתוך מעשיית-עם ידועה, המסתירה יסוד אפל של אובדן תמימות – מופיעה כאן כמראה עכשווית של המציאות ויש בה פיתוי, הדחקה ואובדן השזורים זה בזה.

בעבודה אחרת, עבודת המפתח של התערוכה, נראות שתי דמויות המחוברות זו לזו, ורכובות על יצור מיתי ובלתי מוגדר. ראש אחד פונה קדימה והשני לאחור. ביחד, רכובות על גבי החיה, הן נעות אל עבר הנוף האפל. הדמויות נדמות כרוח רפאים, ספק־קיימות וספק־נבלעות בחשיכה. ואילו הרגליים, האמונות על קרקוע ויציבות, נותרות כמעט מרחפות. כך היצירה כולה, אפלה וקסומה בו-זמנית, כמו נלקחה ממעשייה שטרם נכתבה. היא מזמינה את הצופים לחוויית המסע אל עבר הלא נודע, שטומן בחובו תחושת הרפתקה, סכנה, הליכה לאיבוד וחוסר אונים.

הבחירה במדיום הרישום בפחם – חומר בלתי אמצעי, שחור ומחיק – ממלאת תפקיד מהותי בשפה החזותית של קרן. זהו חומר ארעי, נמרח ומתכלה, היוצר דימויים שאינם מתקבעים עד תום על הנייר. כך נוצרת תחושה של חוסר יציבות, של פרימוּת וריחוף, שגם מבטאת את החוויה שמתוכה נולדו העבודות. הדפים שעליהם צוירו הציורים נוטים להיקרע, והרישום עלול להיעלם. חוויית השבריריות החומרית מהדהדת את חוויית השבריריות האנושית, ואת חוסר השליטה במציאות המשתנה. כך הופכת פעולת הרישום עצמה לחוויה קונספטואלית: תהליך גולמי, בלתי אמצעי וחשוף.

שם התערוכה מתייחס למונח היווני העתיק קַטַאבָּסִיס, המתייחס לפעולת הירידה מטה. מצב שבו גיבור או גיבורת הסיפור יורדים למעמקי השאול על מנת לשאוב משם ידע חשוב להמשך מסעם, לעבור טרנספורמציה או להשיב משם אהובה. אודיסאוס יורד אל השאול על מנת לקבל עצה חשובה מהנביא המנוח טירֶסיאָס; האלה השוּמֶרית איננה יורדת אל השאול בשביל למות ולהיוולד מחדש; ואורפיאוס יוצא במסע להשיב את אהובתו המתה (ונכשל). פרקטיקת המסע אל העולם התחתון הינה תהליך רוחני ונפשי, שאפשר גם לתפוס באופן מטפורי ופסיכולוגי. הציורים בתערוכה, שנולדו בעל כורחם מתוך דחף פנימי עמוק, מציעים לצופים לצאת למסע אל מעמקי הנפש והתת־מודע האישי והקולקטיבי; אל עבר מרחב מיסטי ואינטימי, על מנת לפגוש שם את עצמם.

דינה יקרסון