תערוכות

אהוד פקר – קנה המידה

 1928–2016

"בציורים הגדולים שהצגתי עבדתי על מערכות של אסוציאציות המתהוות ומתגבשות תוך כדי עשייה. כל הזמן נתקלתי בקשיים גדולים שהיו קשורים בתחושת חוסר שלמות. אני חושב שאם אמן מעניק לצורת החיים שהוא מנהל תרגום בצורה ובצבע, ומדבר על המסורת ההיסטורית והמקומית שלתוכה הוא נולד ובה הוא חי, אז המסר שלו עוסק כמובן בתקופה זו ובמרכיביה […] לכן עברתי באותה תקופה (שנות ה-70) מציור אסוציאטיבי לעבודות שנוצרו על ידי חיתוך בקרטון ובדיקט. צירופם יחד אִפשר לי לפתור את בעיית הגבולות, שהייתה הבעיה המרכזית לגביי, והיא בעיה חשובה מאוד באמנות בכלל. תמיד היה קיים אצלי קונפליקט בין עשייה מורכבת, שמסתכנת לכן בבעייתיות מבחינת השאיפה שלי לשלמות, לבין עשייה של עבודה פחות מסובכת, שמצמצמת מראש את האפשרויות לשגות. מכל מקום, העיסוק באמנות לא היה פשוט עבורי, והייתי מרוכז בניסיון לקשור קשר נכון בין עומק הרגש ובין החשיבה האנליטית הצרופה", סיפר אהוד פקר בריאיון לרמה וחיים לוסקי ב"הארץ" (1984).^[1]

לדברי גבריאל טלפיר (1973) אהוד פקר "נמנה עם אותו אוונגרד בארץ, המבקש להיאחז באמצעים ובחומרים חדשים, כדי ליצור יחידה ויזואלית חדשה; לזכותו  יש להדגיש שהוא מצטיין ברגישות רבה ובכוח ניתוח אינטלקטואלי שאפשרו לו למצוא אופני הבעה שונים ואף נוגדים […] עסק בציור, מוסיקה, כתב שירים; הוא בוגר הטכניון בחיפה, שם למד הנדסת-בנין.  ובכן, הרגישות לציור, השירה, המוסיקה והיכולת לבנות אובייקטים המורכבים ביותר, אופייניים לדמותו האמנותית".[2]

אהוד פקר נולד בירושלים בשנת 1928. עוד בילדותו הרבה לרשום, וכשהיה בן 13 למד אצל הצייר יצחק פרנקל. בלימודיו בגימנסיה העברית "הרצליה" הצטיין בפיזיקה ובמתמטיקה, ומכאן נטייתו למדעים מדויקים. בנעוריו למד זמן ממושך נגינה בכינור אצל יריב אזרחי ואצל ויוסף קמינסקי. בשנים 1956–1957 למד בשיעורי ערב רישום במכון אבני אצל יחזקאל שטרייכמן. בשנים 1970–1971 למד ציור בצבע אצל הצייר חיים קיווה, וב-1972 למד אצל האמן רפי לביא.

"במחצית הראשונה של שנות השבעים בנה אהוד פקר קבוצה גדולה של אובייקטים, פסלים, שהייתה יוצאת דופן באופייה הגאומטרי ובבשלותה האמנותית, הטכנית והרעיונית. את העבודות האלה – אחדות מתוך קבוצה גדולה שתכנן – הציג פקר בתערוכות קבוצתיות בכמה גלריות בירושלים ובתל אביב עם אמנים שהיו צעירים ממנו בשנים רבות, רובם אמני הדור הצעיר של אותן שנים, תלמידיו של רפי לביא. הפסלים המינימליסטיים-מושגיים בלטו בייחודם וזכו להערכה גדולה בקרב האמנים הצעירים", כך כתבה האוצרת אלן גינתון בקטלוג האמן שליווה את הפסל "הגדרת הפירמידה" (2014).

"הפעם הראשונה שהצגתי הייתה עם אהוד פקר, בתערוכה קבוצתית ב'גלריה 220' בתל אביב  בשנת  1973.  נפגשנו בשנים אלו נדמה לי פעמיים. האופן שבו הוא הכניס תוכן לגאומטריה היה בשבילי לא צפוי, האינטנסיביות של המחשבה שלו הרשימה אותי, אין לו משהו דומה בארץ. הדבר שהכי הרשים אותי אצלו הוא היכולת לקשור בין מושגים גאומטריים כמו חתך ומנסרה לעניינים של מחשבה ורגש. אני חושב שהייתה לו תרומה לקבוצה מסוימת של עבודות שעשיתי בסוף שנות ה-70, שאולי לא הייתי עושה בלעדיו", נזכר דוד גינתון.[3]

פקר היה מבאי ביתו של האמן רפי לביא בשנות ה-70, בוגר ממורו ביותר מעשור, למד ועבד בחברת אמנים צעירים כמו תמר גטר, אפרת נתן, נחום טבת ומיכל נאמן. מרבית היצירות הגאומטריות המינימליסטיות משנים אלו לא נשמרו, לעיתים נותרו רק דגמים. אולם בארכיון האמן נותרו עשרות מחברות, יומנים וספרי סקיצות, בהם מופיעים הגיגים בכתב ורעיונות חזותיים בצבע.

תמר גטר הייתה תלמידת תיכון בת 17 כששימשה אסיסטנטית של אהוד פקר לתקופה קצרה. על העבודה איתו ועל ההתכנסויות בסופי השבוע אצל רפי לביא היא מספרת: "רפי מאוד האמין בו, הוא נפתח דרכו לאמנות מודרנית. הקשר שלו למוזיקה גם חיבר ביניהם. הייתה הערכה והבנה שהוא אדם מיוחד, מאוד עצמאי, מקורי ודק-רגש. אדם בעל עדינות רוחנית. הוא הושפע מ"הארד אדג'" (Hard-edge painting) ומאמנות אמריקאית, אך דרך הפילטרים שלו. הייתה בו תחושת זרות ובדידות. כשעבדנו ביחד הוא היה מתווה את הדגם שהוא רוצה על הדיקט וביקש שאכין לו את הצבע, הוא ראה את הצבעים בראשו כאידאה. היינו שומעים מוזיקה של בטהובן וברגע מסוים הוא היה אומר תקשיבי  'כזה כחול אני רוצה, לא בדיוק מים, לא בדיוק  שמיים'. הייתי מכינה לו פלטה של גוונים על חתיכת דיקט  שמתוכם  היה בוחר,  וצובעת את המשטחים. למרות שהציורים היו שטוחים לגמרי הייתה הבנה מאוד פיסולית ומאוד נפחית.  למדתי ממנו."[4]

על תערוכת היחיד שלו שהוצגה בגלריה צ'מירינסקי בשנת 1972, כתב פרופ' רן שחורי ב”הארץ": "ציוריו של אהוד פקר הם כעין דו-שיח בין המשטח המצויר לבין מסגרת הציור. אין הוא מקבל כמובן מאליו את הפורמט המרובע הרגיל, אלא חותך ומנסר את לוחות הדיקט שעליהם הוא מצייר, בזוויות ובכיוונים שונים. כך נוצר משטח רב-צלעי וא-סימטרי הפועל ליצירת מתחים צורניים. בניגוד או בהמשך לקווי הגזירה האלה הוא בונה קומפוזיציה, הנוטה לרוב למינימליזציה. רוב המתחים נבנים ממשחק רב-ערכי של פרספקטיבות מעוותות. העין נמשכת אחר הצלע האלכסונית היוצרת תדמית של קיר החודר לחלל, אך אלמנט צורני מופיע ומשטיח רושם זה".[5]

פקר פעל מסוף שנות ה-60 ועד מחצית שנות ה-70. הוא הציג בתערוכות קבוצתיות ועבודותיו בלטו וזכו לחשיפה נרחבת בעיתונות התקופה. לאחר מכן חדל להציג אך המשיך כל העת לעבוד וליצור. לצד היצירה הפלסטית כתב שירה, הלחין מוזיקה ופיתח משחקי חשיבה. שיריו פורסמו בין היתר בכתב העת "עיתון 77". בשנת 2014 שחזר את פסלו "הגדרת הפירמידה" ותרם אותו למוזיאון תל אביב. הפסל הוצג לצד עבודה נוספת שלו בתערוכת האוסף הישראלי של המוזיאון.

"לעבודה 'התכנסות הסדרה הגאומטרית' הייתה ארומה של פעם. הפסל ששוחזר, נפלא ככל שהיה, כבר היה מחומרים אחרים, כי לאהוד לא היה כל כך חשוב החומר אלא המימוש של עיקרון 'ספק גאומטרי ספק מיסטי', כמו שהוא היה מדבר", נזכרת אלן גינתון.[6]

על יצירותיו הפיסוליות כתב האמן: "בעבודות אלו יש להתמודד עם בעיות של הגדרה שבמהלכן אתה נתקל במושגים של נקודה, קו, משולש, תיבה, מנסרה; קווים יוצרים, כבידה, מתח, קמט, ביתור וחיבור; נפחים שליליים, תיחום ואכלוס, האפס והאין-סוף, שפה ומגבלותיה, סדר וכאוס, נסתר וגלוי".[7]

ב-2016 ביוזמת בנותיו תרם פקר את משחק החשיבה שלו "חידת הקובייה" לגן המדע של מכון דוידסון ברחובות. בטקס חנוכת העבודה אמרה רויטל דובדבני, מנהלת גן המדע: "זהו אכן סיפור אהבה, אהבת הבנות לאביהן, אהבתו הענקית של אהוד לצורות, לקווים, לגופים ולפאונים, למה שמחוצה להם, בתוכם, מעליהם ותחתיהם. בכנס משחקי חשיבה לפני שנתיים הגעתי לחדר שבו ישבת, אהוד היקר, מוקף בקוביות, בצורות שמעולם לא ראיתי. חיברת, הרכבת, פתחת וסגרת אותן".

בתערוכה בבית האמנים תל אביב מוצגים אובייקטים פיסוליים ומקטים בדיקט בדו-ממד ובתלת-ממד משנות ה-70 המעבירים את הלכי הרוח של היצירה המינימליסטית המוקדמת, לצד עבודות נייר, ספרי סקיצות ויומנים של האמן המאירים גם שנים מאוחרות שבהן עסק ברישום ובציור גאומטרי/ פיגורטיבי/ סוריאליסטי ובדיוקנאות עצמיים. כמו כן מוצגים בתערוכה חומרים תיעודיים.

אירית לוין , אוצרת

^[1] רמה וחיים לוסקי, "בחזרה מן הכפור", הארץ, 1984. על האמנים אפרת נתן, אביטל גבע ואהוד פקר, שעשר שנים חלפו מאז נטשו את זירת הפעילות האמנותית, אך לא זנחו את תקוותם להכרה מחודשת.

^[2] גבריאל טלפיר, "אהוד פקר", גזית: ירחון לאמנות וספרות ל' (ט'-י"ב): דצמבר 1973.

[3] מתוך שיחה שקיימתי עם דוד גינתון, פברואר 2022.

[4] מתוך שיחה שקיימתי עם תמר גטר, פברואר 2022.

[5] רן שחורי, "אהוד פקר, גלריה צ'מירינסקי, תל אביב", הארץ, 7.5.1972.

[6] מתוך שיחה שקיימתי עם אלן גינתון, פברואר 2022.

[7] אהוד פקר, בקטלוג הגדרות ומצבים: בין הפשוט לנשגב. עבודות משנות ה-70 (תל אביב: מוזיאון תל אביב לאמנות, 2014).