תערוכות

היום יותר מאי פעם אנו חיים בעולם קדחתני, רווי מידע, גירויים, טלטלות ושינוים בלתי פוסקים.
זוהי מציאות כאוטית בה אנו מתקשים לעצור ולהיות נוכחים ברגע הזה. בתערוכה זו מבקש טבת להתמקד ברגעים אינטימיים ויום יומיים, הנוגעים בתפר שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית.

שני גופי עבודות מרכזים עליהם עובד הצייר אייל טבת בשלוש השנים האחרונות, מוצגים בתערוכה:
דמויות ותקריבים במהלך שינה של בנות ובני משפחתו של האמן, וזוגות אנונימיים היושבים בצוותא, בינהם משתררת אינטימיות, בסביבות נטולות אפיון, מופשטות מכל איזכור של מקום ספציפי.

טבת מתמקד לאורך השנים, בעיקר בייצוג של דמויות אנושיות ובבעלי חיים כחומר שמהווה השראה ציורית עבורו. הדיוקן מעסיק ופני השטח של הגוף, מאופיינים בציוריו בחומריות בשרנית כמעט, בשכבות צבע וחומר שכמו מנסים לגלות ולחשוף את המהות החיה. חיפוש שבאופן פרדוקסאלי גם מערים שכבות צבע זו על זו – היוצרות תחושה טקטילית מאד.

שאלות המחקר, החיפוש והייצוג בתערוכה, נוגעות גם ביחסים שבין הספֵרה הפרטית לבין הספרה הציבורית. טבת בוחר לצייר, הם "רגעים (של) התמסרות". אותו רגע, לדבריו, בו כל השאר נעלם,  הראש מתמסר לעייפות הגוף המבקש לישון, מאפשר לו לנוע לעולם החלומות. רגע ההתמסרות יכול לקרות בסלון כאשר הגוף שוקע לספה, העיניים נעצמות, רעש הטלוויזיה והאורות מתעמעמים ושרירי הגוף נרפים.  במעבר בין ערות לשינה, מתרחש רגע ההתמסרות. אולי זה גם הרגע בשיחה בבית הקפה בו רעש השולחנות שמסביב נעלם, מוסיקת הרקע משתתקת והמבט והשמיעה מתרכזים במילים ובפניה של בת הזוג. כאן בין הקשב החיצוני לפנימי מתרחש רגע ההתמסרות.
אותו מצב האימוביליות של הגוף, אותה סטטיות מהווה עבור טבת כר נרחב של אינטרפטציה ו יצירה. אמנים חזותיים לאורך ההיסטוריה של האמנות, עסקו בדמויות ישנות, בעיקר נשים תוך שהם מתייחסים ומרפררים לתימות של סצנות מיתולוגיות, לחלומות, רפרנסים תנכיים, הקבלה בין שינה למוות, תיאור של תמימות ושלווה, והארוס. המשיכה לתיאור השינה  – פעולה אנושית בסיסית  ומצב קיומי מוכר שכל בני האדם ורוב בעלי החי מוכפפים לו וזקוקים לו – מקפל בחובו גם את התחושה האמביוולנטית גם אם לא המדוברת של הדמיון החזותי בין שינה למוות, והמורכבות הפסיכולוגית של מצב השינה בכלל וההקשרים הרבים הכרוכים בו בפרט – כל אחד חווה את השינה והחלום אחרת וזה מצב מאד אינדיבידואלי . התבוננות בציור של אדם ישן – משאיר מרווח ועולם אניגמטי שמתקיים בין הדמות המצויירת לבין עצמה ועולמה הפנימי ועולמו הפנימי ומבטו של הצייר המצייר אותה לבין הצופה ביצירה. זהו מרחב לימינאלי בו פועלים בו זמנית מבטים והבניות שונות של מבט, של כיסוי והסתרה לצד אופציה של חשיפה ופגיעות – וביניהם פועל מרחב הדמיון והחלום.
השינה מכילה מצב של רגישות, שבריריות גם פגיעות. דמויות בנותיו של האמן מכוסות כמעט מכף רגל עד ראשן בשמיכות ובפיז'מות – המגינות ומחבקות אותן , חיבוק אבהי מגונן.
את בן זוגו, ובן המשפחה שנרדם על הספה, הוא מצייר חשופים יותר עד עירום מלא, מבלי שאלו מייצגים דימוי אירוטי, העירום מתרגם לפני שטח, לצבע, לחומר לכתם.

תחושה אל-ביתית, תערובת של מוכרות וזרות, נוכחת ביצירה – שהרי מצב שינה הינו דימוי כה מוכר ומשותף מחד, אך אנו הצופים לא יכולים ולא נתקלים בדמותנו שלנו ישנה לרוב. לכן יש בהתבוננות בציורים אלו תחושה כפולה. מחד התבוננות תיאורטית של הבנה שגם אנו כך נתפסים בעיני מי שמתבונן בנו בשינה ומאידך תחושת ההצצה שלנו בלא מוכר.