תערוכות

הדיאלוג המתמשך בין ירמי עדני (נולד 1955) לבין דב אור נר (1927-2024) שהחל בשנת 2012 בתערוכה של עבודות משותפות על מחברות ("שיחה" בגלריה יאיר), המשיך ב-2021 בעבודות של כל אחד מהם ("דו שיח בימי קורונה" בגלריה בקיבוץ גבעת חיים איחוד) וממשיך באופן שונה גם בתערוכה זו.

עדני בחר בעבודות זירוקס של אור נר והתערב בהן באופנים שונים. התוצאה היא מזיגה בין הדימויים של אור נר לבין השפה הפלסטית ועולם הדימויים של עדני. ניכרת בעבודות האלו קירבה לצבעוניות המאפיינת את אור נר – צבעי יסוד עזים. במספר פורטרטים הטמיע עדני את דמותו בצילומים של אור נר כך שנוצר טשטוש בזהות המובחנת של כל אחד מהם, במהלך הזה עדני מוביל את "שיתוף הפעולה" לאיזה שיא סימבולי שבו פני האחד נבלעים בפני האחר.

לכאורה השיח בין אור נר לעדני הוא לא צפוי – השוני שלא לומר המרחק ביניהם רב מהמשותף. הציור של אור נר בבסיסו קונצפטואלי, כשהציור משמש כלי להעברת רעיונות, מאידך עדני הוא צייר בנשמתו, השפה הפלסטית נוכחת תמיד, אוטונומית ואינה מותנית בתכני הציור. מה שקושר ביניהם באופן עמוק זהו המבט הפתוח תוך מתן דרור לדמיון ולמחשבה חופשית החורגים ממוסכמות וטאבו וכן העיסוק בעולם אפל ותיאטרלי.

עדני הוא אמן מגוון שהספקטרום הציורי שלו רחב. הוא נע בין רישום, לציור בצבע במדיומים שונים, לאובייקטים, לכתיבת טקסטים בתוך הציור, בין דימוי להפשטה, בין פירוק להרכבה, בין סדר לכאוס, בין ליריות לאקספרסיביות. לא מחויב לסדרה, לא "עסוק בפרויקטים" ולא כבול לרוחות אופנתיות.

עדני לאורך כל דרכו מרבה לצייר על פורמטים קטנים מאד. המניע לכך היא תגובה מהירה שלו להתרגשות מיידית המתהווה וכמו צלם שממהר ללכוד את הרגע הנקרה מול עיניו, כך הפורמט הקטן מאפשר לו ביתר קלות להגיב בזמן להתחוללות הפנימית. בטעות אפשר לראות בעבודות הקטנות סקיצות לעבודות גדולות, אבל הן אוטונומיות, עומדות בזכות עצמן, אופיין אינטימי והן כעין יומן אישי.

עולמות אפלים שהתהום רובצת לפתחם, מחול של דמויות עגמומיות מרחפות שנראה כתיאטרון כאוטי שהטרגי והקומי כרוכים בו יחדיו, חללים ביתיים על סף קריסה לצד תשוקה עזה ושמחת הכאב, כל אלו מוצאים מקום בעבודותיו כשהילה של פיוט וצניעות שורה עליהן. הצניעות בולטת מהפורמטים הקטנים וכן מנחיתותם המכוונת של חומרי הציור ובאופן התצוגה הגולמי והאנטי-בורגני.

בשימוש בחומרי ציור הנוטים להתכלות יכולה להיות אמירה אירונית ומפוכחת על אשליית הקביעות למול נזילות הקיום האנושי – "לא להשאיר עקבות, לא לפזר סימנים, אני במקום הזה ממילא אינני נשארת" (דליה רביקוביץ מתוך השיר טיוטה).

דבריו של תומרקין על אורי שטטנר נראים לי מתאימים מאד גם לעדני. "מבעד למריחות הצבע הרגישות האומרות
צִיּוּר, צַיָּר, צִיֵּר, זה נכון זה תרבותי, זה משם ומכאן, על תנאי של ציור ציור ליודעי-חן, הדוחים נובל-קוויזין פילוסופי,
דל קלוריות ובריאותי המוגש בכליו הענקיים והמהודרים של הפוסטמודרניזם".
(מתוך מאמר של יגאל תומרקין לקטלוג התערוכה של אורי שטטנר במוזיאון רמת גן, 2001)

יאיר שולביץ