תערוכות

 מאז הקורונה שלומי בן יקר מצייר באדום. הצבע הזה מסמל ביצירתו שני קטבים, הראשון, אדום כדם – סמל לאסון ואבדון, השני, אדום – כסמל תשוקה ואהבה.

בתערוכה הנוכחית מתחברים הצורה והצבע של נושאי הציורים למראות ההשראה מששה שירים של המשוררת הישראלית המיתית יונה וולך.

שלומי אינו מצייר אילוסטרציה לנאמר בציורים, אלא לוקח ציטוטים חלקיים מהשירים ומגיב עליהם ברישום אדום בוטה וחזק.

יונה וולך הלכה לעולמה בגיל 41 לפני 40 שנה. היא הייתה אומנית טוטלית ומטלטלת, משוררת שיצרה גבולות אישיים משלה, תוך כדי שהיא פורצת כל מוסכמה ומגבלה קיימת. נושאי שירתה היו חסרי קשר לזמן, למקום, לתרבות ולסביבה. היא כתבה בשפה אישית משלה, בבוטות חזקה ופרובוקטיבית עם כישרון דרמטי, שלא היו לו מתחרים. בשפתה שילבה מראות מעולם הדת והמסורת היהודית אותה טבלה בשפת רחוב אגרסיבית ומובנת. כל שיריה עסקו בנשיות, במיניות, ביחסים חריגים בין הגבר לאישה ובמיוחד בדיכוי האישה.

שלומי בן יקר הציג בגלריה באוניברסיטה תל-אביב, כבר לפני כעשור, תערוכת רישום ופיסול שעסקה בגופה של האישה. במרבית תערוכותיו הוא מרבה לעסוק בגוף האדם, בחלק מהן הקדיש יצירות שהתייחסו לגופו שלו. בשנים האחרונות הציג מיצירותיו בארץ ובחו"ל, תוך כדי שהוא מתייחס לרישומי גוף אלגוריים כואבים באדום המחברים בין גוף האישה לנופים, לעצים או לחפצים יומיומיים מוכרים.

ששה ציטוטים משיריה של יונה וולך נותנים השראה לציורים. הראשון בו כותבת יונה וולך " רכב עלי אני סוסה", הלקוח מהשיר בו היא משתמשת בכבלי התפילין לעינוג גופה. בשיר השני "תותים", היא משתמשת בדימוי התותים האדומים לחיבור אל איברו של הגוף הגברי. בשיר "כשתבוא" – היא מדמה את האמבולנס, המחלץ אותה מעינויי העינוג שלה ומוציא אותה אל העתיד. בשיר "תנין אישה" היא משווה את מלתעות התנין לברכיה המורמות באקט המיני. בשיר "תדעמשנתי" הא מדברת על סקס אלטרנטיבי היוצר אצלה שאלות קיום של יש או אין. ביצירה האחרונה העוסקת בחיילים היא מדברת על חיים ואובדן, אדמה וקבר.

דורון פולק / אוצר התערוכה