תערוכות

האמנית הרב תחומית גילה שטיין חלתה לראשונה בסרטן השד בשנת 1995. מאז,  שב הסרטן ותקף אותה ארבע פעמים. לאורך כמעט שלושה עשורים התמודדה גילה עם המחלה באמצעות ניתוחים, טיפולי כימותרפיה והקרנות.
רק לאחר הסבב הרביעי של המחלה החליטה לעבור תהליך מרפא ולכרות את שני שדיה, ללא שיחזור. מאז היא מקדישה את יצירתה לעיבוד והתמודדות עם שינוי הצורה של הגוף הנשי.
בתערוכה "שלמה עם החסר" היא מעבדת לראשונה את המחלה, הכריתה והריפוי באופן אמנותי, פומבי ונועז. באמצעות הצגת גופה החשוף והמצולק שטיין מבקשת לגעת ולטפל בנושאים חברתיים, מגדריים ורגשיים,
אשר הינם אישיים ואוניברסליים כאחד.

הרעיון לתערוכה ניטע בליבה של שטיין ברגע שבו הציע לה הכירורג לשחזר את השדיים כדי "לשמר את נשיותה". ברמיזה זו הוא הצית אצלה דיון פנימי על מהותה של נשיות, שלמות הגוף,
ועל תפקידם הפיזיולוגי והארוטי של השדיים במחזור החיים של האישה: איבר אימהי ומזין לפרקים, אך גם איבר מענג, אסתטי ומעורר משיכה, כל זאת כשהוא לפעמים איבר שעלול להביא עימו חולי וסכנת חיים.
אז החליטה שטיין כי היא שלמה עם החסר בגופה, ואין לה צורך לשחזר דבר. נהפוך הוא, האושר על סילוק הרקמה המסוכנת מתוך הגוף הביא אותה לצאת למסע חיפוש אחר מהות נשית, רכה ועוצמתית, כזו שאינה תלויה במראה גוף מסוים, באיבר או בגיל.

התערוכה כוללת שלושה גופי עבודה במדיומים שונים:

גוף העבודה הראשון כולל סדרה של פלחי גוף נשיים מפוסלים בטכניקה מעורבת, אותם האמנית ייצרה ולאחר מכן חותכת, שורפת, קורעת, תופרת ומאחה עם שורשים מעץ הפיקוס שבחצר ביתה.
כל פלח גוף מייצג פסע בהתמודדות עם הקושי והפחד שהביאה איתה המחלה. באמצעותם, חקרה גילה את תהליך הריפוי על ידי השלכת מה שנחשב מיותר או מזיק, תוך מתן דגש על האופי הטרנספורמטיבי של ההחלמה.

בסדרה השנייה, שטיין מציגה סדרה של צילומים מבוימים שנעשו עם הצלמת איה בוזגלו, ולוכדים היבטים שונים של נשיותה בסצנות אינטימיות ופרפורמטיביות. בצילומים, האמנית משתמשת בגופה כדי להעביר קשת של רגשות,
החל ברוך ובכוח ועד לאבל ותקווה. על רקע ביתה, המעוטר בפסליה וביצירות האמנות שלה, התצלומים מאפשרים להתבונן בשכבות נוספות של זהות ותפיסה עצמית. על ידי אימוץ הפגיעות והאותנטיות שלה,
שטיין מאתגרת את המושגים המקובלים של נשיות, ובו זמנית חוגגת את הטבע הדינמי שלה.

בצילומים, גופה של האמנית פוגש חומרים ומרקמים שונים, מפגשים המייצרים רבדים של משמעות וסמליות: פרטי לבוש נשיים ורכים כגון פרוות, טול ותחרות – ספק חושפים, ספק מסתירים;
פרחים בשיא פריחתם – סמל למיניות ולנשיות; פסל אבן קר בעל חזה מנוקב, או מצעי מיטה רכים ונעימים. אלו מעצימים הן את ההיבטים המגדריים שכנגדם היא חותרת, ולצד זאת, מאפשרים להתמסר גם לחוויה חושנית העולה מתוך הצילומים.

על ידי שימוש במדיום הצילום כדי לחקור דימויים ארכיטיפיים של נשיות, מבקשת שטיין לחקור נורמות חברתיות. בכל תמונה היא מגלמת תפקיד שונה בהשראת דמויות נשים אייקוניות בקולנוע ובצילום.
נוכחותם הנעדרת של השדיים הופכת למוטיב משמעותי, כפי שמודגם בצילום "ברכת הכוהנים", שבה צלקות מסמלות ניצחון, או בתיאורים של כס האבן בעל החזה המְנוּקָב. הבחירה המכוונת של האמנית שלא להסתיר את הצלקות,
לצד הצגת הנשיות, מדגישה את הניגודיות ואת המורכבות של הזהות לאחר כריתת השד. בכך מצטרפת שטיין לשושלת של צלמות שחקרו נושאים של אנדרוגניה נשית, בין אם בעקבות כריתת השד,
כפי שניתן לראות בעבודתה של אריאלה שביד, או באמצעות אתגור גבולות מגדריים מסורתיים, בדומה לעבודותיה של קלוד קאהון.

הסדרה השלישית והאחרונה כוללת הדפסים שנוצרו מזפת קרה, כשבכל אחד מהם דימוי גוף המהדהד את הדיאלוג הפנימי של האמנית על מסעה. באמצעות המדיום המוחשי של הזפת, שטיין מחדירה לעבודותיה איכות עוצמתית ונוקבת,
ומזמינה את הצופים לעסוק בנרטיב שלה ברמה החושית. הדפסים אלו משמשים תזכורת נוקבת לצלקות הפיזיות והרגשיות שהותירה המחלה, אך גם מסמלים את חוסנה ואת נחישותה להשיב לעצמה את הסוכנות והאוטונומיה שלה.

יחד מייצרות העבודות חוויה שמתעלה אל מעל הניסיון האינדיבידואלי, ומזמינות להרהר ולחשוב מחדש על תפיסות של נשיות, חוסן וקבלה עצמית מול מצוקה וחולי. בעצם מעשה העיבוד,
השיתוף והמעבר ממרחב קונקרטי לסימבולי, שטיין חושפת את עומק המורכבות של המסע שלה, ובכך מאפשר להעצים גם אחרים ואחרות.

גילה שטיין היא אמנית רב תחומית העוסקת במדיומים שונים – פיסול, צילום, תחריט וכתיבה המתכתבים אלו עם אלו. עולם הדימויים שלה עוסק בתכנים נשיים, גופניים וזהותיים, דרכם היא יוצרת מבע אישי הנובע מתוך הרבדים השונים השוכנים בתוכה.
בעבודתה, האישי הוא הפוליטי. תהליך העבודה שלה מתחיל בהגדרת התמה המעסיקה אותה, שנוצרת ועוברת עיבוד במקביל לתוך מדיומים שונים, וכך מתקבלים דימויים וביטויים פיזיים ואמנותיים מגוונים, במטרה לעורר ולהתחבר לתחושותיהם של הצופים בעבודות ,ולעורר אותם לתגובה -כעס, דחייה, הזדהות, כאב  או אפילו רק הרהור ומחשבה.