תערוכות

היופי שמתגלה בשיטוט בטבע אינו מובן מאליו. הוא נולד מתוך דיאלקטיקה הנשענת על מתח בין קיום להרס, בין ראשית לאחרית. המהלך הצילומי המרכיב את נוף כפירה הוא של תנועה מתמשכת בין עצים, שיחים ואדמה סלעית חשופה בחלק המערבי של הרי יהודה לכיוון השפלה, שם מתפתל לו ערוץ נחל כפירה, כשהוא מעצב את תצורת ההרים הנמוכים הנושקים אליו, בד בבד עם שריפות המשנות תדיר את פני הצמחייה.

אבי סבג-שרביט מנכיח שיטוט בנחל כפירה והר הרוח המתרחש ברובו בערפל, בזמן שפני הנוף אינם ברורים, קווי המתאר שלהם באים והולכים וממשותם מוטלת בספק: ברוש בודד, שורת עצי אורן מתפתלת, כרם מתפרשת על מדרון חבוי. המראות הללו הופכים בחסות הערפל למופעים חמקמקים המגלמים מושגים של יופי והתכלות, גשמיות ודמיון. בעבודות שבתערוכה נגלה הצילום במהותו –  כרישום של האור – כאשר הצלם רושם את הטבע, רודף אחרי הקווים והצורות: הזמן נדמה לאין סופי במעברים שבין גווני האפור. התודעה עוקבת אחר פני הדברים, מתנתקת  וחוזרת, מאפשרת לבחון הזדככויות, מרווחים, התפשטויות. וכך הוא כותב:

הם באים הערפילים
שכבות-שכבות מכסים
העמוד עוד ינצנץ את אורו
והעלה עוד יצנח אל כף היד
ישמיע רחש של דמדומים

המבט הצילומי חודר אל העומק בעודו מנסה לאתר את הצמצום, את הגבול בין היש והאין של הנראה. זהו ניסיון לאחוז במוכר ובבטוח הנטוע בתחושת האי-ודאות, נגיעה תוך הרחבת גבולות התפיסה. בעבודותיו של סבג-שרביט נרקם דיאלוג חזותי בין הצילום למחוות ציוריות עדינות-מרחפות המגלמות תפיסה זנית של היחס בין טבע לאדם. ניתן למצוא בהן הדהוד לציוריו של האמן היפני הסגוואה טוהקו Hasegawa Tōhaku בן המאה ה-16 שבחר להתמקד בציורי הדיו המונוכרומטיים שלו על פרגודי מסכים גדולים בעצים ובענפיהם באופן המנותק מן הנוף, כשהם צפים ומרחפים מתוך המצע כמו ביצירתו "חורשת האורן", ציור מסך המתקפל לשישה ומציג חורשת עצים עוטה בערפל.

ההתמודדות עם הטבע והייצוג שלו, ועם ההימצאות האנושית בתוכו, על כוחניותה ושבריריותה, מונכחים במרחב הצילום שבתערוכה כמו גם במיצב עשוי ענפים וזרדים אותם לקח סבג-שרביט מאזור הר הרוח. בעבודת הוידיאו הדוקו-פואטית פתח שער בעת נעילת שער, שאף היא צולמה באזור ומשלבת את התיעודי עם הבדיוני-פרפורמטיבי, יוצר האמן מהלך שהוא התבוננות חיצונית ופנימית. בלב העבודה מתקיימת תנועה של חלימה ותיקון אל מול מציאות אנושית כואבת שאינה משתנה: אדריכלות נוף של גבולות ומחסומים אל מול מחשבה על פתח ושער כפנטזיה אוטופית ומדיטטיבית שעשויה לשנות תודעה.

בנוף כפירה נתפס הצילום כמעשה שירה מהורהר שבליבו סערה ערפילית מאופקת ושקטה לנוכח שבריריות הטבע והאנוש בתווך שבין הפואטי למורבידי. האיום והחרדה מתקיימים כל העת. כך בתצלום הכלב שפניו אל הנוף, מבטו מתאחד עם זה של הצופה, ויחד הם מתבוננים בטבע, בקרבה אליו ובריחוק ממנו. במהלך הצילומי כולו טיב הנראות וההתבוננות משתנה בכיול עדין, עד כדי קצה ההכרה בחיזיון האין, מזמין לגעת בסף שבין הפיזי למטפיזי.