תערוכות

״שריר החייטים״, ההצבה של עדי רווה בחלל הקטן של בית האמנים, עוסקת באובייקטים מתחום התפירה והחייטות. כיצד הם נושאים ידע וזיכרון, איך אפשר לאצור אותם ומה הם מלבד חפצים שימושיים. מיומנויות הטקסטיל עברו במשפחתה של האמנית כמו בירושה – מסבהּ שרכש את מקצוע החייטות כדי להיטמע בארץ, מסבהּ האחר שעבד כגזרן במתפרות ירושלמיות, ומסבתה הרומנייה, שידעה תפירה עילית, רקמה וסריגת תחרה. סיפור המלאכה משמש בתערוכה כפריזמה, שדרכה אפשר להביט בסיפור משפחתי קטוע ולתת ביטוי לדחף לחברו למרות הכול. לשם כך משלבת עדי טכניקות של תפירה ידנית ועיתוּק (tracing), יחד עם מדיומים משלה, המכבדים את הגֵנים החייטיים ומבקשים לחבור אליהם: רישום וקולאז׳. אלא שהחיבורים משמשים אותה במהופך: היא מפזרת אותם על פני דפים רבים, מוציאה, פורמת ופורשת סדרות על פירוק; הד לסיפור החסר ולבועה המואטת והמנחמת של המלאכה.