תהילה ונשיה: גליה אורי
שיעור לבתים
על ציוריה של גליה אורי
גלילי שחר
האמנות קוראת אותנו, לחשוב. לראות ולחשוב, לחוש במחשבה – כצורת ראייה. אך כיצד? כיצד נפתחת המחשבה בעקבות הציור ועד לאן? אך מאז, כתמיד, ועד מהרה מגיעה המחשבה על הציור לנקודת קצה. המחשבה מגיעה אל קו הגבול, אל נקודת העיוורון. השורות הבאות מספרות על מחשבות בעקבות מפגש עם ציוריה של גליה אורי, מחשבות שניסיון זה – הגבול, מצבי האלם, הראייה-החלקית, היה גם למנת חלקן.
ואולם על דרך זו, האם נוכל לשער, התכנסו מחשבות אלה במצבי הגבול של הציור עצמו? האם חשה המחשבה, במקומות בהם הסתתמה, בקריאת התהום של הציור?
טקסטיל (עבודת יד)
הציור, עוד לפני שדבר-מה נרשם בו, הוא בד, תפר. דבר מה כבר תמיד נקשר בו, נתפר (נטווה, נפרם, פנלופה). הציור הוא טקסט, עוד בטרם נרשמה בו מילה, קו. היה עלינו לשער מכאן את ערכי היסוד של האמנות: קשירה, תפר, ציפוף, מתיחה, פרימה. ננסה כיוון אחר של מחשבה: את עולמה של האמנות אי אפשר להפריד מעבודת היד, מן העמלנות, מן הנול, ממכונות התפירה, מן הסדנאות. גם על ערכי החופש של האמנות יש לחשוב מתוך ההקשרים הללו. מחשבה נוספת, מדויקת יותר: את שאלת האמנות יש לחשוב מן הבד הנקרע.
יצורים (הבריאה)
הציור, מה הוא מספר לנו, שוב, על מבט החיה, על העין, על המבט (העמום); מה אומר הציור על צער הבריאה, על צעקת החמור. כי חמורה ממנה, מזעקת השחיטה, מן היללה, היא שתיקת היצורים. מצבי האלם הללו הם העקרוניים ביותר. אך הציור אף הוא שותק. המחשבה על האמנות מגיעה אל מצבי האלם, עד העיוורון. אך מדובר תמיד במצבי הגבול של המחשבה עצמה, מדובר במחדליה של המחשבה שאנו מכנים בשם "הומניסטית".
המבנה (המגורים)
את המבנה של האמנות, את הצורה, המשטחים, החלל – את היחסים, המתווה, המידות, הכיוונים, המסתמנים בה, אנו נקראים לחשוב כצורת מגורים. אך איש אינו חושב לשער בעקבות הציור, מהו-בית? המחשבה פונה בוודאי למקום אחר: בעקבות הציור היא שבה לשער את פשר המגורים על הארץ, היא שואלת על מנת חלקנו, שנותרה: עבודת האדמה האפורה, שארית האור (המחשבה נפתחת לכן – מזרחה), והצל – צלו של עץ בחצר, צלו של אדם שנותר על הארץ, זמן רב לאחר שפנה ונפרד מאיתנו. המחשבה הבאה: יחסו של הציור אל העולם הוא כשיעור המגורים על הארץ. המבנה באמנות הוא שיעור לבתים, סימן למגורים הקמים ונחרבים על הארץ הזו.
הניצולים
החיים, במגורים, על הארץ הזו, אנו – בני ובנות מהגרים, יושבי מעברות. האם אנו חשים היום בבית? בתים שבנינו על שפת הנהר, אל מבואות הים הקרוב, עד בוא המבול. האמנות קוראת אותנו למצולות, כי מהן עלה האדם ושב אל הארץ, הניצול מן הים, לבנות את ביתו. על כך תספר האמנות, תשורר – מזמורי נשייה, תשבחות וקינה. על צורת חיים זו יעידו גם ציוריה של גליה אורי. ציוריה הן כעין אודות קטנות לאדם, החי על תהום.
מחשבה אחרת (וכעת זיכרון): אבות אבותינו, סחופים מן המים, פליטים, עפים ברוח. הציור זוכר.
-
הפרח בגני: תרצה ולנטיין
אוצר: אריה ברקוביץ ואיריס אלחנני -
במקום בו נפער ונגלה הריק: רוני ראובן
אוצרת: דליה דנון -
זהב לכול: יאנה סטופ
אוצרת: נטע לנצמן מכנס -
חיה בדיו ושדה צבע: דורית ספיר
אוצרת: אירית לוין, ד"ר דורית קדר -
בטון – התו השקט: חיים טל
אוצר: אריה ברקוביץ -
מחווה לאספן: דנה בראון
אוצר: דורון פולק -
מאותגר מערכות: יואב בן דב
אוצר: אריה ברקוביץ -
שיר בן יונה , 40 שנה למותה של יונה וולך: שלומי בן יקר
אוצר: דורון פולק -
נסטור: ירמי הופמן