תערוכות

דרגות האהבה אניסה אשקר
אורלי הופמן

בשנת 2019, במשך שישה חודשים, התעוררה אניסה אשקר מדי בוקר לצלילי השפה הצרפתית בעיר, שהייתה לבירתה הבלתי מעורערת של הרומנטיקה ושל האהבה – פריז. שישה חודשים התגוררה בטריטוריה ניטרלית, ללא משא הלאום, ללא שניות הזהות והלשון, במקום ששימש עבורה כארץ פרזות, כמחוז נעדר סנטימנטים של מסורת, של תרבות ושל גבולות, מקום חף ממחויבות ומחובת הוכחה, נטול שורשים מעגנים, מכבידים ומושכים כלפי מטה; עיר שהזרות היא מעלתה, ואי השייכות אליה זימנה לה את החירות להתאוות, להשתוקק ולחלום.
זה המקום שבו בחרה אשקר לבחון ולחקור את 14 דרגות האהבה. ראשיתו של המחקר בבית – בשירה ובספרות הערבית, והמשכו בַּנֵּכָר. מילים ומושגים נרקמו לכדי ייצוגים צורניים וצבעוניים: לבבות ופרחים, כתמים ומשיחות מכחול במנעד צבעים שבין אדום לארגמן, בין שחור לזהב. בפריז קירבה אשקר לבבות והפגישה בין שירה לבין הגות – בין אבו נוואס וניזאר קבאני לבין פרחי הרָע של שארל בודלר – מקורות ששימשו עבורה השראה והיטיבו לתאר את פניה השונות של האהבה.
אשקר משוטטת במרחב מדובר וכתוב, המתגושש בין קטבים, נושם בנשימה אחת משיכה ודחייה, עונג וייסורים, אהבה והתנכרות – מנעד תחושות שגור בכל השפות, חוצה מגדרים ותרבויות, טבוע במעמקי ההוויה האנושית, המסמן נקודת ציון לתחילתו של מסע. לדרך יצאה ללא משא וללא מטען. אישה שהיא היוצרת והיצירה גם יחד. האות, המילה והקליגרפיה הערבית היו זה מכבר לסימני היכר מובהקים שלה, ועבודותיה מיטיבות לדבר סימולטנית בשתי שפות. מדי יום ביומו היא מציירת על פניה את הלוך רוחה, רושמת את עבודותיה וחותמת אותן בשמה. טשטוש הגבולות בין הפָּנים לנייר, בין הגוף לבד, בין עצמה לדיוקנה מוליד יצירה בעלת ממד פרפורמטיבי אינהרנטי, המתרחב ומשתנה בהתאם למקום ולשעה.
בתצלומי הדיוקן מופיעה אשקר, כשכתב על פניה ופרח בשערה. היביסקוס אדום זוהר על רקע שערה השחור, אנדרוגיני במופעו – עֲלַי כותרת ועֱלִי מזדקר, זכר ונקבה בתפרחת אחת; מעין יחידה עצמאית, המתנוססת במלוא הדרה בצבעי תשוקה ובמופעי פיתוי, קוראת תיגר על מוסרות של שמרנות ושל דיכוי ומבססת את כוחה. פרח ההיביסקוס מווריד ונמשח על עשרות ניירות קטנים, פושט צורה ולובש צורה, מתמוסס לכדי כתמי לבבות, נפער לאיברי נשים, לרחם ולעוברים ומכתים בשלוליות מדממות את צבעי הגוף. הוורסטיליות שביסוד צורתו של הפרח סוגרת מעגל של פריון ופריחה, של כמישה ונבילה, של יצירה ותאווה, של חיים ומוות, כמו בשר ורוח, כדרגות האהבה.
האלגוריות הספרותיות המוצמדות לרחשי האהבה נקשרות ללב, המקום הכמוס והמוקד הפועם של הגוף – אדום ומפעפע, מוצפן ושמור עמוק בפנים, מנווט בין סערות ותהפוכות לבין שקט, בין חיים למוות ביד הלשון. כזה הוא גם הלב המתגלה בסדרת העבודות של אשקר, שבהן היא יוצרת תמצית מזוקקת ומינימליסטית של דיוקנה במנעד מונוכרומטי. לבבות באדום עז חתומים ומסומנים באותיות זהב בולטות.
האינטנסיביות האדוקה וחוסר ההפוגה של הריטואל היומיומי מהדהדים בשלל חומרים בעשייתה הציורית של אשקר. היא אינה מהססת להטיח את חומרי הצבע על הניירות ועל הבדים, למרוח שכבות עבות של צבע בידיים חשופות ולמשוח במכחול. קווים שתחילתם קליגרפיה ערבית מסולסלת והמשכם רישום וציור; גוני ארגמן ואדום אימפריאלי מוכתמים ונכתבים בשחור ובזהב. חתימת שמה של האמנית על חזית העבודה מסמנת עבורה את סיומו של התהליך ומסמלת את מקומה. זוהי חותמת נוכחת, המתמזגת אל הציור ומשמשת, בהיעדרה של האמנית, כדיוקן עצמי, מעין פעולה הופכית ליצירה על פניה.
סדרת העבודות בשחור ובסגלגל ממשיכה את פעולות הציור, הרישום והכתיבה על המצעים השונים ומהדהדת אותן. משיחות מכחול בעוביים שונים, סמיכות ומדוללות, נראות כצללים של מערכת אותות, המבקשת להתפענח. כמו אותיות שהתפרקו, כמו מקטעי עקבות של שם, של מילה או של משפט, המבקשים להיאמר. אשקר יוצרת בשפת אמה, לשון שאינה שגורה בעיני כול ובפי כול במרחב המקומי. השימוש בכתב הערבי ובשפה הערבית מהווה חלק צורני בלתי נפרד מעבודתה. זהו נדבך מרכזי והרה משמעות, הממלא תפקיד במשחק המחבואים שבין אשקר לצופיה, המוצאים עצמם תוהים על קנקנם של הסימנים ושל השפה. האם הקווים הרשומים הם כתב? ואם כך, מהו פשר הכתוב? האם הכתב הוא חתימה? חותמת? חותם אוצר סוד?
קווים וטקסטים בשחור עולים מתוך משטחי צבע סגלגלים מדוללים, הנקווים אל השוליים. צורות חופשיות עגולות-מעגליות משמרות את תנועת היד הרושמת, נחשפות ומכוסות חליפות, נגלות ומוסתרות במרחב האניגמטי שבוראת אשקר. זהו ציור אקספרסיבי בעל זהות אישית, ייחודית לה, המצליח להציף את הכוחות הבוערים בדיאלקטיקה הפרטית והציבורית.
לצד עבודות הנייר מוצגת בתערוכה הסדרה דרגות האהבה – סדרת ציורים גדולי ממדים על בד בטכניקה מעורבת ובמגוון חומרים, במדרגים שונים של סמיכות ודלילות הנעים בין אדום לארגמן, הולכים ומתעבים אל מרכזם; כתמי צבע גבשושיים, כחותם על גבי מכתב, המצפין ומאבטח הודעות ומסרים, המיועדים לעיניי הנמען/ת בלבד; מחוות גדולות של ציור מופשט בעיקרו, יוקד באדומיו כדם ניקז, משחיר בכתם בולעני, המפתה לצלול אל תוכו, לגלות במעמקיו את הסמוי מן העין. צבע ארגמן סמיך ומבעבע, מהדהד ושוקע לתחתית מערכת ספלי קפה מהודרים בזהב, משדר איכות טקטילית חומרית, מפתה לגעת, כמו היו הספלים מְכלים ובהם משקעים דמוי-משחה, הנדמים למיני מזון ומדיפים מתיקות והבל של חום ותאווה, של אהבה.
ספלוני הפורצלן השקוף והשברירי, המוכתמים במשקע כהה, ממשיכים את עיסוקה של אשקר בקפה, בייצוגיו ובסימניו. הקריאה בקפה היא אחת הפעולות הפרפורמטיביות, שאותן היא נוהגת לערוך; טקס המזמן ופותח מעגל שיח נשים, שבאמצעותו היא פורעת את סדר הכוחות, פורמת את האפיונים הטיפוסיים, ומעניקה להם משמעות אחרת. השימוש בנוזלים ובמזונות רווח ברבות מעבודות המיצג והמיצב של אשקר וכן בציוריה. באמצעותם היא משרטטת מרחב של תרבות ושל זהות אישית ומקומית, של מחאה וביקורת. העבודות מערבות את כל חמשת החושים: ראייה, מישוש, שמיעה, טעם וריח. הן מעלות עולם של פעולה ומנסחות אמנה חדשה בין הצדדים.
למופע האהבה של אשקר מצטרפים הפעם אטריבוטים נוספים – התפוחים. טבע דומם של תפוחים, תפוח פיתוי, תפוח נגוס, פרי עץ הדעת, תפוח מורעל, תפוח העיר הגדולה והתפוח של סטיב ג'ובס הם רק מקצת מאינספור שימושים וייצוגים, השראות ומופעים של התפוח מאז אדם וחוה.
אשקר מכינה ממתקי תפוחים אדומים, זוהרים בבוהק סינתטי, דוגמת אלה שניתן למצוא בשמחות, בירידים ובהילולות. היא טובלת אותם במְכל מבעבע בסוכר, בתנועה חוזרת ונשנית, היוצרת כוריאוגרפיה של ריקוד מסתחרר, כמעט מדיטטיבי ומשכר חושים; מחול פולחני, מופע של פיתוי, ניסוי וטעימה, שיגעון, ריקבון וכליה – בכחנליה של נהנתנות ושל יצרים.
ממסע החקר שלה שבה אשקר עם מזכרות, ביניהן תחריטים, שנמצאו בשוקי פריז ומשמשים עתה מצע ליצירתה. בשניים מן התחריטים, המתייחדים במוטיבים צמחיים ובעלווה מפותלת, נראות נערות ונשים אוכלות, משתכשכות במים ורוחצות בגנים. בשני תחריטים נוספים נראים דיוקנאותיהן של שתי עלמות חן, פרחים בשיערן, אחת חשופה, והאחרת חסודה – פריז העירומה ופריז היפה. חגיגה נשית של חופש, של שמחה ועליצות, שעליה מותירה אשקר את טביעות ציורה וחותמת אותן בכתב ידה. עבודתה מרכיבה פסטורליה אירופאית במרחב ים תיכוני, מתייחסת לתולדות האמנות ומאזכרת מיתולוגיות ממזרח וממערב.
התערוכה "דרגות האהבה" מציעה מבט מעמיק על יצירתה של אשקר הנוגעת בלב ובצפונותיו, ונושאת אותנו עִמה הרחק אל מעבר לגבולות המקום והזמן. ציורים מופשטים ומינימליסטיים מוצגים לצד תצלומי דיוקן, אובייקטים ומיצגים, וכולם יחדיו פורשים יריעה רחבה של עשייה מגוונת במדיומים שונים, המשלימים זה את זה ומנסחים אמירה נוקבת על תפישת האישה, האמנית היוצרת, ועל מקומה בחברה הערבית והמקומית. אשקר שוזרת את נופי ילדותה בזיכרונות, במסורת, בלשון ובתרבות דו-שפתית, ומרכיבה דיוקן רב-פנים, המגיב לרוח הזמן.