תערוכות

רקמותיה של נילי פישר נראות במבט ראשון כשדה של מאבק בין כחות סותרים לכאורה – הזוועה והיופי. נילי רוקמת תצלומים שהיא מוצאת בעיתונים וברשתות, שמציגים את המראות המזעזעים הנובעים מהכיבוש המתמשך. בפעולה עמלנית, תך אחרי תך, נילי נועצת את המחט שוב ושוב בגופו של הדימוי המצולם, כאילו מנסה לקבע אותו בתודעה כמטפחתה של ורוניקה, ולמנוע ממנו לחמוק.

את רקמות התצלומים עוטפים מרחבים עשירים באלמנטים דקורטיביים כתכריכים מפוארים, בשלל טכניקות של רקמה שזורה בחרוזים, חוטי זהב, תחרות, שיוצרים עולמות פנטסטיים, דמיוניים, לעיתים דמוניים. בתוכם מובלעים גם עורקים חשופים, טלאים כ'רקמות עור', תחבושות, חיות טרף, וציטוטים מתוך סצנות טראומתיות מתולדות האמנות.

התפירה היא פעולה של תיקון שמטרתה לאחות את הקרע ולרפא. אך נילי לא תופרת במטרה לשקם את ההרס, אלא רוקמת אובייקט שממזג מחאה פוליטית ואישית.

נועה בן נון מלמד
אוצרת התערוכה