תערוכות

בסדרת עבודות זו מציגה מאיירס יצורים ייחודיים, גרוטסקיים, יפים בכיעורם, שיש בהם היבט פרוורטי ו"בלתי מושלם". קשה להגדיר את זהותן של הדמויות, הנעות בין חזות אנדרוגינית לבין חייזרית. במבט ראשון, הדמויות נראות ילדותיות ואולי אף מעט תמימות. אך בהסתכלות נוספת, נדמה כי הן מעוותות במראן ופגומות. חלק מהדמויות חסרות גוף והן מבקשות מהצופה להפעיל את דמיונו כדי להשלימן. לאלה שיש גוף, הוא מתואר רק בחלקו העליון כשהוא חלול, לרוב ללא ידיים ורגליים וללא פרטי זהות מייצגים. הבעות פניהן האניגמטיות של הדמויות נראות לעיתים מפוחדות, כעוסות, משתוממות, מביעות קושי, ואף סבל, חרדה וניכור.

לא קיים זיהוי של זמן, מקום ומרחב קונקרטי המעיד על שיוכן, והן פעמים רבות מצוירות על רקע לבן נטול פרספקטיבה ומשדרות זרות, שוליוּת וניכור. היסוד הגרוטסקי מובלט בעבודותיה באמצעות הכלאה, שיבוש והגזמה ומכיל סוגים שונים של קונפליקטים: בין הרציונלי לאי-רציונלי, בין המשעשע למפחיד, בין החי לחסר-החיים, בין תמימות לחרדה.

הציורים של מאיירס עשויים לעורר במתבונן רגשות מעורבים – רתיעה מהגוף המעוות ולצידה משיכה למסתורין וליופי השונה. במקביל, ציוריה מעוררים שאלות כמו – מה נחשב חריג? ולעומת זאת, מהו המושלם? האם בכלל קיים מושלם? מהו היפה? האם ניתן להגדיר יופי? הדמויות של מאיירס מציגות מראה שונה ומוזר, החורג ממושגי היופי המקובלים בחברה המערבית. אך ציוריה ניחנים ביופי רב ומוכיחים שהיופי מסתתר גם במקום שבו למראית עין, לפי המוסכמות החברתיות המקובלות, הוא לא קיים.

העבודות בתערוכה זו לא מבקשות להתנתק מהמציאות, אלא לשקף אותה מתוך התבוננות עמוקה ביומיום שסביבנו. זהו ציור מפוכח, המביט באופן מוכיח על עצמו ועל החברה. על אף התחושה המורבידית הניכרת בציורים, העבודות מספרות על יצר הישרדותי וכוח פנימי, ועל שוני שאיננו מעיד על האדם. בכך, עבודותיה של מאיירס נושאות גם מסרים של תקווה ואפשרות לשינוי באמצעות המודעות לחריג הטמונה בהן ובאמצעות היכולת שלהן להציג מסר משמעותי לשינוי חברתי.