תערוכות

ראיתי ציפור רבת יופי

הציפור ראתה אותי

ציפור רבת יופי כזאת לא אראה עוד

עד יום מותי.

בתערוכתה החדשה של נולי עומר  מככבות דמויות ציפורים מרהיבות ומצחיקות – מתעופפות, מרקדות או הולכות – כל אחת מהן מגונדרת ויפהפייה בדרכה ובצבעוניות שונה. מבעד לדימויי הציפורים  שכולאת עומר בצלחות קרמיקה ופלסטיק, מגיח מתח ישן ומתמשך – בין טבע לתרבות – ובתוכו שאלה על חירות ועל פוטנציאל המימוש שלה. המפגש בין דימוי הציפור החופשית והמשוחררת, שהיכולת לדאות שמורה לה, מתנגש לא אחת עם ציפוריה של עומר הכלואות בתוך כלוב מזהב, או אם נרצה, בתוך צלחת, שבעצמה ממוסגרת היטב בקווי מתאר אפורים-שחורים או זהובים.

הציפור יכולה אמנם לפרוס את כנפי הטווס המרהיבות שלה ולמלא כמעט-כליל את המרחב שהוקצה לה, ואולם בעבודה אחרת ניכר הפוטנציאל ההרסני שבפריסת הכנפיים מעבר לגבולות האפשר, אל עבר מרחבים אחרים; כנפי הציפור שחרגה עשויות שברי צלחת המלמדים כי סופה של החריגה להישבר ולסגת או להילכד במסגרת נוספת. ובתוך אותן הכנפיים עשויות השברים מתגלה עוד ציפור; ספק תזכורת לאיזו אשליית חירות שהתנפצה, ספק אזהרה ממימוש התשוקה לדאות מעבר לתנאים חומריים נתונים. את המתח בין מחשבת הציפור המשוחררת לבין המצע הקונקרטי שהוקצע לה ומגביל אותה, מעצים דימוי נוסף של נעלי עקב דקיקות; הן שבלפיתתן את הציפור, בהצרתן את חופש תנועתה, ניצבות כניגוד מוחלט לקלילותה האינהרנטית, הטבעית.

ממד נוסף העולה מעבודותיה של עומר מתגלה בשימוש במוטיב עין כחולה וגדולה המשובצת בדמות הציפור: עין זו, שהיא צילום והגדלה של עין האמנית עצמה, מחזירה לציפור את מבט העל שלה ובכך מרמזת כי היא יודעת כל, כי היא מסוגלת להפליג על כנפי הדמיון. כלום הידיעה מגלמת מפתח לחירות שנדמה כי נגזלה מן הציפור-האישה-האם? או שמא דווקא הידיעה איננה של הציפור עצמה, אלא עליה ואותה? ואולי התשובה נמצאת דווקא בדיוק בינות הקטבים – בין הטבעי לבין המובנה תרבותית; בין הפונקציה הביולוגית של ראווה (זו של הטווס) לבין היופי כתכלית עצמו; ובין הפונקציה ההישרדותית של הולדה לבין מלאכת האימהות החברתית; קטבים שאותם מערבלת עומר ובכך מאפשרת להם להופיע לא באופן הירארכי ובינארי, אלא ככרוכים זה בזה באופן בל-ינתק.