תערוכות

חיים ברנשטיין מצייר לרוב בחצי חיוך ולעתים גם בכעס מאופק, לעולם לא בזעקה דרמטית, כך לפחות בעיני. האיפוק הוא כוחו של רפרטואר רחב ומגוון, יבול מרשים של עשרות שנות יצירה, ספוגה באוריינות אמנותית, שאינה מחביאה את חובה לגדולים. זו אוריינות בשלה שמתכתבת לעתים עם המוכר, עם מורשת הציור, לא כהדרן , אלא כדי לעשות את ההיפך בחיוך מהתל.

"האישה שמסרבת להביט", ציור מהשנה האחרונה שאינו מוצג בתערוכה, מגלם את הדברים האלה. האישה בתמונה מוצגת בעירום מהמותניים מעלה. היא מסרבת להתבונן בדמות גופה המתגבש בהליך הציור, ולמען העיוורון הנמשך הניחה על ראשה ועיניה מגבת מסמורטטת, מעין רשות לאומן לעשות בה כרצונו. השדיים הכבדות הם התמונה. הברכיים מקופלות מעלה כמו לתמיכה בהן, מין ייצוג של עזיבה עצמית. אבריה האחרים נפוחים, מטושטשים, חסרי טקסטורה, מעין ריאליזם אבסטרקטי. נכון אוקסימורון. בזכות הפנים המכוסות והכניעה לאמן, הצופה מגיב בחיוך מקברי או אולי באמפתיה, מי חסין בפני הצגה שכזאת של יד הזמן.

"האישה שמסרבת להביט", בכוחה הרטורי, מייצגת סגנון חכם של ניגודים אופייני לעבודתו של חיים ברנשטיין, אוסף גדול שראוי להציגו בראייה רצופה אחת.

מתוך הרישומים המוצגים בתערוכה התאהבתי בדמותה הפרולטרית של "האופה". אישה בעמלה, משורטטת בקווי שחור דקיקים מאוד, שאינם סותרים את עצבות המלאכה, ומעניקים לה עדינות פיוטית. הרישום מלא עומסי שחור שונים. גם פה נוכחת רטוריקה של התנגשות, הפעם רק בשחור. צפיפותו הכבדה של שיער האישה, מעין כתם סתמי, חסר עיצוב במכוון, אל מול עדינותה הטקסטואלית של החולצה שלבשה האופה לעבודתה, אולי כמחווה אישית מגוננת כנגד חדגוניותה של העבודה. הבעת השיעמום שלה, עם כל החסכנות הקווית של הרישום, כה ברורה ועצובה. היא לשה בצק, גוש חסר טקסטורה, אולי כסימבול לגורלה. מתחת לגוש הבצק מונחת מחצלת פשוטה, עתירת קווים סימטריים, קו מקביל לקו, אבל פשטות המחצלת היא זו שמקנה לבצק את תכונתו הגשמית ולאצבעות הלשות את כובדן הבשרני, העצוב גם הוא. כל אלה, אינם נחלתה של התבוננות ספונטנית, אבל הצופה איך שהוא מכיל את כל ההתנגשויות האלה כמקור התגובה הריגשית. היה רצוי ש"החלילן" יוצג לצד "האופה" כעוד דוגמא של מינימליזם קווי כמקור מבע.

תמונות הצבע שבתערוכה, אלה שיש בהן דמות אדם, מחזירות אותי אל מוטיב הטלטלה שעימו התחלתי.  יש משהו לא נכון, במכוון, במיקומן של הדמויות במרחב. הייצוג הפיגורטיבי מעוות. מוטיב השלד בדמויות כאילו נועד לחלל את היופי, את ליטוף הצבע. את המוטיב הזה מצאתי בהרבה מעבודותיו של ברנשטיין. דמות האדם כמו נגזרה מאיזה סיוט ומקלקלת הרמוניה צבעונית שהייתה יכולה להתקיים בלעדיו.  "אתה יודע" אמר לי פעם חיים במהלך שיחה על עבודותיו "נראה לי שמעולם לא התגברתי על מלחמת יום כיפור. שיש בי משהו מהלם קרב". אולי, מבלי משים, הצביע על המקור. זיהה בפני את נפש המכחול.

דר' יגאל משיח