תערוכות

פרויקט החוצות החדש על חזית בית האמנים בתל אביב, עדן בשתי מערכות, מבקש לשלב בין הפלטפורמה של המרחב הציבורי לבין שעת הבחירות המתקרבת, בכדי להציע פעולה חזותית אקטיביסטית שאולי תעורר אפקט פרפר ותהדהד מעבר לגבולות שדה האמנות.

 שני הציורים, אשר יוצגו בזה אחר זה במהלך החודשים הקרובים, הם חלק ממיצב ציורי חדש ומונומנטלי עליו עבדתי במהלך השנתיים האחרונות ושטרם נחשף – עדן (פרקים בתולדות הישוב).

גוף עבודה זה, הפוליטי והנרטיבי ביותר שלי עד עתה, מורכב משישה גלילי קנבס ובהם כ-140 מטרים של ציור. המיצב מגולל באופן מופשט אלמנטים מתוך התהוות החברה הישראלית, בייחוד ביחס לאדמה ולהתיישבות, ומציג באמצעים ציוריים ורגשיים, מרומזים ואבסטרקטיים, את המסע והתהליך שעברנו מהתקופה שלפני הקמת המדינה ולאחריה ועד לימינו אלה; מאהבת ארץ אידאולוגית אך נאיבית משהו, ממרחב שאינו מדינה אך הוא מחוז חפץ, איזור מלא אוויר אך חשוף לאור המסנוור, אל עולם מפותח ויפהפה גם אם כאוטי מאד, המסתחרר סביב עצמו על שלל מורכבויותיו.

עדן בשתי מערכות שואל – מה בין המדינה הקיימת לבין משאלות הלב של מקימיה? האם ישראל הולכת ומתרחקת מגן העדן המובטח של חברת מופת ואור לגויים, או שמא סוגרת מעגל ודווקא מתקרבת אליו? האם בכלל הבטיחה המדינה להיות גן עדן לתושביה ואזרחיה או שמא הם מלאכי השרת שלה?

שתי ה״מערכות״ בשם היצירה מתייחסות לשלושה אספקטים – המערכה כקרב פוליטי פנימי על צביונה של המדינה, המערכה בהקשרה התיאטרלי, המאפשר לנו "לשחק שוב" באופן שאולי יתפתח אחרת, ולבסוף המערכה ביחס למקומה של העבודה במרחב הציבורי, כאשר היא נפרשת על גבי הקיר השטוח, אך יוצרת תפאורה ועולם פנימי, עמוק ומרובד, אליו מוזמנים העוברים ושבים.

המערכה הראשונה נפתחת והיא מציגה מה שנדמה כשני קטבים – האחד עשוי שני כתמים ארגמניים, בוציים ומדממים בקומפוזיציה שתלטנית וסוגרת מימין ומשמאל, והשני אלומה ירוקה-כחלחלה של כפות דקלים המניצה ביניהם. הקצוות, כמעין נוף קדומים מבעית, משתלחים ומאיימים, אך במרכזם פועם לב ירוק שטרם התכלה, המסמל צמיחה ואופטימיות.

הדימוי מבקש להדהד את הסערות הציבוריות המתמידות שאנו כחברה מתקשים להתעמת עימן, את ההדחקה והנורמליזציה אל מול מלחמות ההישרדות שאנו שוקדים לטפח, את הקשיים האינדיווידואליים והתקווה לשקט. הוא מקווה להזכיר למתבוננים את האופן בו המדינה מתנהלת, את החמדנות, האנוכיות, ההסתה והשחיתות, ולהזכיר כי הלבלוב והשמחה יכולים להתקיים ללא צל הסכנה התמידית והשנאה המתפשטת. ה"כתובת על הקיר" מעודדת את האפשרות של התכווצות הכתם – המתמקד בדריסת ההווה במקום סיפוק השראה לעתיד – והתרחקותו מחיינו.

 לכו להצביע!

רתם רשף